דלג לתוכן הראשי

סבינה שטיקגולד , בת 14 , מבריחת מזון לגטו ורשה




סבינה עוברת עם משפחתה בת 9 נפשות לגטו ורשה. אביה פוטר מעבודתו והיא  בגיל 12 החליטה לחפש עבודה על מנת לעזור להורים במצבם הקשה.  היא מוסרת בעדותה משנת 1946 על מאבק הקיום של משפחות וילדים .

" רבים היו הילדים בגטו ורשה שהיו מתגנבים מתוכו על מנת להשיג מעט מזון. בעמדות שמרו תמיד שני גרמנים. שני שוטרים פולנים ושניים יהודים. זמן רב ארבתי להזדמנות נוחה והנה עלה בידי לעבור את גבול הגטו. הלכתי לשוק הפולני לקנות מזונות עבור המשפחה.  בגטו שרר רעב ובחוצות אפשר היה לראות גוויותיהם של אלה שגוועו ברעב".

"על מנת להשיג פת לחם המשכתי לחצות בסתר את גבולות הגטו . הפכתי להיות  מפרנסת המשפחה העיקרית. המשכתי להבריח מזון עד שפעם אחת אצל מכרה פולנית בצד הארי חסם את דרכי גרמני שחשד בי כי אני יהודיה. אחד הפולנים שהיה פולקס-דוטישה העיד בפני הגרמני כי אני יהודיה ואז חבטו בי עד שנפלתי שטופת-דם. הגרמני לא הרפה וסחב אותי לתחנת משטרה ומשם החזירו אותי לגטו לבית הסוהר . הביאוני לתא הנוער".

"על גבי האצטבאות שרויים היו ילדים מגיל ארבע. בעוון מה?  בעוון זה שהוריהם עברו את גבול הגטו , להשיג אוכל, להינצל ממות רעב . את האם היו משלחים לפאביאק ואת הילד לתא המאסר שלנו."

"בינתיים התברר לי כי גם אחותי הקטנה בת 6 נתפסה בצד הארי ויושבת בתא הסמוך.  הצלחתי להעבירה תא המאסר שלי והשוטר לא השגיח. לאחר חמישה ימים הגיעה אמא לבית הסוהר והצליחה לפדות אותנו לחופש. "

"אמא ביקשה שלא אוסיף לצאת מתחום הגטו . יומיים ישבבתי בבית והסתכלתי ברעב ובעוני של בני משפחתי. את הילד בן השלוש של אחותי היו משכיבים במיטה , שיישן הרבה ולא יציק לו הרעב כל-כך. "

"לא יכולתי לסבול לאורך-ימים מראה זה ובלי ידיעת ההורים יצאתי שוב לצד הארי והשתדלתי להשיג מזונות. לא פעם גזלו ממני הגרמנים את הכל.  אך לא אמרתי נואש. טוב לי המוות מלראות במות-הרעב של ילדי המשפחה. אני חוזרת בלילות הביתה ושומעת מעל הסף את שאלותיהם : "ההבאת משהו בשבילי ? כל כך רעב אנוכי ". כל פרוסת לחם שהבאתי היתה חג גדול. "

"לעתים קרובות המשמרות בגבול הגטו היו רעות מאד , ואז ישנתי בבית-הקברות וחיכיתי למשמר טוב, וזאת כדאי שאוכל להיכנס ולחזור לגטו. "

"מיום ליום היה קשה יותר להשיג לחם. בני אדם גוועו בהמוניהם ברעב. החלטנו לעזוב את הגטו. אני ואחותי הקטנה היינו הראשנות לברוח מהגטו. כל הלילה חיכיתי למשפחתי במקום המיועד בצד הארי, אבל שאר המשפחה לא באו.  אז הלכתי למכרה פולניה וביקשתי שתקבל ליום אחד את האחות הקטנה. השיבה את פני ריקם. חששה מעונש-מוות. לא היה לנו מקום לישון . בלילות היינו מתגנבות וישנות על גבי מדרגות הבתים. אחרי כמה ימים חזרתי בסתר לגטו לחפש את בני משפחתי , לא מצאתי איש.  ביתנו עמד ריק. מכרה שלנו, שעבדה אצל הגרמנים , סיפרה לנו שאמא , האח , האחות ובן-האחות  נשלחו לטרבלניקה.

רצתי לאבד עצמי לדעת , אך היתה לי עוד אחות קטנה והחלטתי לחיות ולא להיכנע. תחילה ישנה אתי אחותי הקטנה על מדרגות הבתים בצד הארי. בקור הלכנו יחפות.  אחותי היתה מצוננת מאד. כך המשכנו לנוע ולנוד ופגשנו ילדים יהודים מחוסרי בית, שאף הם נשמרו מהיפגש עם גרמנים. בחורבות של בית אחד גרתי עם אחותי כמה שבועות.

בינתיים נודע לנו שהיהודים בגטו מתכוננים למרד. הצלחתי לארגן לאחותי הקטנה מקום מבטחים , ועל כן הלכתי לגטו על מנת לסייע . הסתתרתי שם בבונקרים וסייעתי ללוחמים. היהודים נלחמו בגבורה. לגרמנים נודע שאנו מסתתרים בבונקרים . הרבה יהודים נתפסו והרבה ברחו. אבל אני הצלחתי לצאת מהגטו דרך תעלות הביוב.

 אחר כך מצאתי בצד הארי אשה פולניה שהסתירה אותי היטב , אפילו מעיניהם של בני ביתה. ישנתי במחבוא צר שקשה היה לשבת בו.

עלי להודות הרבה לאשה הפולניה הזו. בלעדיה , אינני יודעת אם הייתי כיום בחיים. היא השתדלה ומצאה מקום בשביל אחותי הקטנה, סידרה לנו ניירות אריים . מסרה את אחותי לביתו של שוטר ואותי לבית מכריה שהיו  חברי המחתרת הפולנית א.ק. אתם הייתי גם בימי המרד הפולני . אחרי המרד גרשו אותנו הגרמנים אך הצלחתי לטשטש את שייכותי למורדים הפולנים וניצלתי בדרך לא דרך. "

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…