דלג לתוכן הראשי

סבינה שטיקגולד , בת 14 , מבריחת מזון לגטו ורשה




סבינה עוברת עם משפחתה בת 9 נפשות לגטו ורשה. אביה פוטר מעבודתו והיא  בגיל 12 החליטה לחפש עבודה על מנת לעזור להורים במצבם הקשה.  היא מוסרת בעדותה משנת 1946 על מאבק הקיום של משפחות וילדים .

" רבים היו הילדים בגטו ורשה שהיו מתגנבים מתוכו על מנת להשיג מעט מזון. בעמדות שמרו תמיד שני גרמנים. שני שוטרים פולנים ושניים יהודים. זמן רב ארבתי להזדמנות נוחה והנה עלה בידי לעבור את גבול הגטו. הלכתי לשוק הפולני לקנות מזונות עבור המשפחה.  בגטו שרר רעב ובחוצות אפשר היה לראות גוויותיהם של אלה שגוועו ברעב".

"על מנת להשיג פת לחם המשכתי לחצות בסתר את גבולות הגטו . הפכתי להיות  מפרנסת המשפחה העיקרית. המשכתי להבריח מזון עד שפעם אחת אצל מכרה פולנית בצד הארי חסם את דרכי גרמני שחשד בי כי אני יהודיה. אחד הפולנים שהיה פולקס-דוטישה העיד בפני הגרמני כי אני יהודיה ואז חבטו בי עד שנפלתי שטופת-דם. הגרמני לא הרפה וסחב אותי לתחנת משטרה ומשם החזירו אותי לגטו לבית הסוהר . הביאוני לתא הנוער".

"על גבי האצטבאות שרויים היו ילדים מגיל ארבע. בעוון מה?  בעוון זה שהוריהם עברו את גבול הגטו , להשיג אוכל, להינצל ממות רעב . את האם היו משלחים לפאביאק ואת הילד לתא המאסר שלנו."

"בינתיים התברר לי כי גם אחותי הקטנה בת 6 נתפסה בצד הארי ויושבת בתא הסמוך.  הצלחתי להעבירה תא המאסר שלי והשוטר לא השגיח. לאחר חמישה ימים הגיעה אמא לבית הסוהר והצליחה לפדות אותנו לחופש. "

"אמא ביקשה שלא אוסיף לצאת מתחום הגטו . יומיים ישבבתי בבית והסתכלתי ברעב ובעוני של בני משפחתי. את הילד בן השלוש של אחותי היו משכיבים במיטה , שיישן הרבה ולא יציק לו הרעב כל-כך. "

"לא יכולתי לסבול לאורך-ימים מראה זה ובלי ידיעת ההורים יצאתי שוב לצד הארי והשתדלתי להשיג מזונות. לא פעם גזלו ממני הגרמנים את הכל.  אך לא אמרתי נואש. טוב לי המוות מלראות במות-הרעב של ילדי המשפחה. אני חוזרת בלילות הביתה ושומעת מעל הסף את שאלותיהם : "ההבאת משהו בשבילי ? כל כך רעב אנוכי ". כל פרוסת לחם שהבאתי היתה חג גדול. "

"לעתים קרובות המשמרות בגבול הגטו היו רעות מאד , ואז ישנתי בבית-הקברות וחיכיתי למשמר טוב, וזאת כדאי שאוכל להיכנס ולחזור לגטו. "

"מיום ליום היה קשה יותר להשיג לחם. בני אדם גוועו בהמוניהם ברעב. החלטנו לעזוב את הגטו. אני ואחותי הקטנה היינו הראשנות לברוח מהגטו. כל הלילה חיכיתי למשפחתי במקום המיועד בצד הארי, אבל שאר המשפחה לא באו.  אז הלכתי למכרה פולניה וביקשתי שתקבל ליום אחד את האחות הקטנה. השיבה את פני ריקם. חששה מעונש-מוות. לא היה לנו מקום לישון . בלילות היינו מתגנבות וישנות על גבי מדרגות הבתים. אחרי כמה ימים חזרתי בסתר לגטו לחפש את בני משפחתי , לא מצאתי איש.  ביתנו עמד ריק. מכרה שלנו, שעבדה אצל הגרמנים , סיפרה לנו שאמא , האח , האחות ובן-האחות  נשלחו לטרבלניקה.

רצתי לאבד עצמי לדעת , אך היתה לי עוד אחות קטנה והחלטתי לחיות ולא להיכנע. תחילה ישנה אתי אחותי הקטנה על מדרגות הבתים בצד הארי. בקור הלכנו יחפות.  אחותי היתה מצוננת מאד. כך המשכנו לנוע ולנוד ופגשנו ילדים יהודים מחוסרי בית, שאף הם נשמרו מהיפגש עם גרמנים. בחורבות של בית אחד גרתי עם אחותי כמה שבועות.

בינתיים נודע לנו שהיהודים בגטו מתכוננים למרד. הצלחתי לארגן לאחותי הקטנה מקום מבטחים , ועל כן הלכתי לגטו על מנת לסייע . הסתתרתי שם בבונקרים וסייעתי ללוחמים. היהודים נלחמו בגבורה. לגרמנים נודע שאנו מסתתרים בבונקרים . הרבה יהודים נתפסו והרבה ברחו. אבל אני הצלחתי לצאת מהגטו דרך תעלות הביוב.

 אחר כך מצאתי בצד הארי אשה פולניה שהסתירה אותי היטב , אפילו מעיניהם של בני ביתה. ישנתי במחבוא צר שקשה היה לשבת בו.

עלי להודות הרבה לאשה הפולניה הזו. בלעדיה , אינני יודעת אם הייתי כיום בחיים. היא השתדלה ומצאה מקום בשביל אחותי הקטנה, סידרה לנו ניירות אריים . מסרה את אחותי לביתו של שוטר ואותי לבית מכריה שהיו  חברי המחתרת הפולנית א.ק. אתם הייתי גם בימי המרד הפולני . אחרי המרד גרשו אותנו הגרמנים אך הצלחתי לטשטש את שייכותי למורדים הפולנים וניצלתי בדרך לא דרך. "

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…