דלג לתוכן הראשי

מארישה ואצאר , בת 12 , במסתור בחלק הארי של ורשה : בין יאוש למצוקה נפשית



"קשה לחזור , ואפילו במחשבה בלבד, לחוויות הנוראות מימי הכיבוש . עתה נראה לי הכל רחוק וללא-ממשי. האומנם אסיר מלב את סבלי ? יחלפו שנים . זיכרון האימים אולי יחוויר , אך הפצע בלב ישוב וייפתח.

 מבין החוויות המרובות אחת היא שנחרתה בי וחותמה טבוע לנצח בלבי . היה זה בשנת 1943 . אותי קרועה-בלויה ומחוסרת בית. אספו אותי ידידים פולנים של הורי אל ביתם שבורשה. 

הבית , שבו גרנו , ניצב בחלק הארי בסמוך לשער המוביל לגטו . לעולם לא אשכח את חומות –הדמים וגדרות-התיל , שמאחוריהם היו הם –בני עמי . ואני , אף-כי ילדה הייתי הייתי , חשתי עמוק את ענותם. היא צרבה בלבי כברזלך מלובן . בלילות הזוועה , שנעצתי עיני בחשיכה והתפתלתי מכאב ומפחד , מקשיבה לגניחותיהם וזעקותיהם של היהודים הנרצחים בתוך הגטו .  לבי נקלע בין יאוש ומחאה אילמת על מעשי האכזריות של הגרמנים.

יותר מכל הציקה לי הרגשת אין האונים, הוי , אילו היה בי די כוח ועוצמה ! אילו יכולתי להיות אתם שם , להושיט להם עזרה, או לגווע יחד אתם !  ומיד התגנב הפחד ללב . אימה קרובה לשגעון , ששיתקו כל תנועה וריתקוני למקום מחבואי .
  זה כמה ימים עקבתי מחלוני הנסתר אחרי ילדה יהודיה קטנה , כבת שש , ברחוב. יום תמים בילתה על אבני המדרכות. מה מקור לחמה ? הן בודדה היא לגמרי ללא מחסה וקורת גג?  תגרניות רחמניות השליכו לה פר או פרוסת לחם . בלילה ישנה בשער , מתחת למדרגות . כל דיירי הרחוב הכירוה , ידעו שהיא יהודיה . את הוריה רצחו הגרמנים והיא הקטנה הסתתרה בפינות וחייתה בנס על יד השער עצמו שהוביל למוות.

פעם בחשאי , מבלי להעיר תשומת לב , קרבתי לילדה ואז נשבר משהו בקרבי בשעה שהסתכלתי בפניה הרזות שסגרו על עיניים גדולות ושחורות.  העיניים הללו . מבטן צלל בי עמוק . עיניים  ילדותיות ומתוקות שהציץ מתוכן כל הכאב שקינן בלבה הקטן. מאז באתי אליה יום-יום והבאתי לה לאכול ממה שהשגיה ידי. בשעה שאכלה עמדתי ולטפתיה על ראשה.

 עברו ימים.  נפשי נקשרה בנפשה של הקטנה וחיכיתי לשעה שאוכל שוב לראות אותה.

לבי רחב בי בראותי אותה מתקרבת אלי במרוצה ובשמחה.  וגם אני זולתה לא היה לי איש בעולם .

 והנה באחד הימים ירדתי לרחוב כרגיל ולפתע נגלה לעיני מראה שהקפיא את דמי, חשתי שלבי מת בקרבי.

היא רצה בטבורו של הרחוב , כגור חיה קטן , ששיסו בו כלבים. היא ניסתה להימלט מפני המוות – זה נראה ברור   תוך עיניה טרופות האימה. מאחוריה רצו בני אדם , אם מותר לכנותם כך . רצו אגב שחוק , התענגו על זעקתה נראו אבנים אותם השליך האספסוף הפולני אל גבה של הילדה הקטנה הבורחת בכל כוחותיה.

 אחר כך לא ראיתי מאומה. רק אחר כך ראיתי מרחוק בתוך הבוץ הדחוס של המדרכה  שלולית של דם הילדה שנרצחה . באוזני הדהדה כל הזמן זעקת היאוש שבפיה.

מאז חלפו כמה שנים וכל פעם שאני רואה ילדים קטנים מחייכים ומשחקים מהדהדת באוזני זעקת הייאוש של הילדה היהודיה הקטנה מורשה.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…