מארישה ואצאר , בת 12 , במסתור בחלק הארי של ורשה : בין יאוש למצוקה נפשית

"קשה לחזור , ואפילו במחשבה בלבד, לחוויות הנוראות מימי הכיבוש . עתה נראה לי הכל רחוק וללא-ממשי. האומנם אסיר מלב את סבלי ? יחלפו שנים . זיכרון האימים אולי יחוויר , אך הפצע בלב ישוב וייפתח.

 מבין החוויות המרובות אחת היא שנחרתה בי וחותמה טבוע לנצח בלבי . היה זה בשנת 1943 . אותי קרועה-בלויה ומחוסרת בית. אספו אותי ידידים פולנים של הורי אל ביתם שבורשה. 

הבית , שבו גרנו , ניצב בחלק הארי בסמוך לשער המוביל לגטו . לעולם לא אשכח את חומות –הדמים וגדרות-התיל , שמאחוריהם היו הם –בני עמי . ואני , אף-כי ילדה הייתי הייתי , חשתי עמוק את ענותם. היא צרבה בלבי כברזלך מלובן . בלילות הזוועה , שנעצתי עיני בחשיכה והתפתלתי מכאב ומפחד , מקשיבה לגניחותיהם וזעקותיהם של היהודים הנרצחים בתוך הגטו .  לבי נקלע בין יאוש ומחאה אילמת על מעשי האכזריות של הגרמנים.

יותר מכל הציקה לי הרגשת אין האונים, הוי , אילו היה בי די כוח ועוצמה ! אילו יכולתי להיות אתם שם , להושיט להם עזרה, או לגווע יחד אתם !  ומיד התגנב הפחד ללב . אימה קרובה לשגעון , ששיתקו כל תנועה וריתקוני למקום מחבואי .

  זה כמה ימים עקבתי מחלוני הנסתר אחרי ילדה יהודיה קטנה , כבת שש , ברחוב. יום תמים בילתה על אבני המדרכות. מה מקור לחמה ? הן בודדה היא לגמרי ללא מחסה וקורת גג?  תגרניות רחמניות השליכו לה פר או פרוסת לחם . בלילה ישנה בשער , מתחת למדרגות . כל דיירי הרחוב הכירוה , ידעו שהיא יהודיה . את הוריה רצחו הגרמנים והיא הקטנה הסתתרה בפינות וחייתה בנס על יד השער עצמו שהוביל למוות.

פעם בחשאי , מבלי להעיר תשומת לב , קרבתי לילדה ואז נשבר משהו בקרבי בשעה שהסתכלתי בפניה הרזות שסגרו על עיניים גדולות ושחורות.  העיניים הללו . מבטן צלל בי עמוק . עיניים  ילדותיות ומתוקות שהציץ מתוכן כל הכאב שקינן בלבה הקטן. מאז באתי אליה יום-יום והבאתי לה לאכול ממה שהשגיה ידי. בשעה שאכלה עמדתי ולטפתיה על ראשה.

 עברו ימים.  נפשי נקשרה בנפשה של הקטנה וחיכיתי לשעה שאוכל שוב לראות אותה.

לבי רחב בי בראותי אותה מתקרבת אלי במרוצה ובשמחה.  וגם אני זולתה לא היה לי איש בעולם .

 והנה באחד הימים ירדתי לרחוב כרגיל ולפתע נגלה לעיני מראה שהקפיא את דמי, חשתי שלבי מת בקרבי.

היא רצה בטבורו של הרחוב , כגור חיה קטן , ששיסו בו כלבים. היא ניסתה להימלט מפני המוות – זה נראה ברור   תוך עיניה טרופות האימה. מאחוריה רצו בני אדם , אם מותר לכנותם כך . רצו אגב שחוק , התענגו על זעקתה נראו אבנים אותם השליך האספסוף הפולני אל גבה של הילדה הקטנה הבורחת בכל כוחותיה.

 אחר כך לא ראיתי מאומה. רק אחר כך ראיתי מרחוק בתוך הבוץ הדחוס של המדרכה  שלולית של דם הילדה שנרצחה . באוזני הדהדה כל הזמן זעקת היאוש שבפיה.

מאז חלפו כמה שנים וכל פעם שאני רואה ילדים קטנים מחייכים ומשחקים מהדהדת באוזני זעקת הייאוש של הילדה היהודיה הקטנה מורשה.

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947