דלג לתוכן הראשי

מארישה ואצאר , בת 12 , במסתור בחלק הארי של ורשה : בין יאוש למצוקה נפשית



"קשה לחזור , ואפילו במחשבה בלבד, לחוויות הנוראות מימי הכיבוש . עתה נראה לי הכל רחוק וללא-ממשי. האומנם אסיר מלב את סבלי ? יחלפו שנים . זיכרון האימים אולי יחוויר , אך הפצע בלב ישוב וייפתח.

 מבין החוויות המרובות אחת היא שנחרתה בי וחותמה טבוע לנצח בלבי . היה זה בשנת 1943 . אותי קרועה-בלויה ומחוסרת בית. אספו אותי ידידים פולנים של הורי אל ביתם שבורשה. 

הבית , שבו גרנו , ניצב בחלק הארי בסמוך לשער המוביל לגטו . לעולם לא אשכח את חומות –הדמים וגדרות-התיל , שמאחוריהם היו הם –בני עמי . ואני , אף-כי ילדה הייתי הייתי , חשתי עמוק את ענותם. היא צרבה בלבי כברזלך מלובן . בלילות הזוועה , שנעצתי עיני בחשיכה והתפתלתי מכאב ומפחד , מקשיבה לגניחותיהם וזעקותיהם של היהודים הנרצחים בתוך הגטו .  לבי נקלע בין יאוש ומחאה אילמת על מעשי האכזריות של הגרמנים.

יותר מכל הציקה לי הרגשת אין האונים, הוי , אילו היה בי די כוח ועוצמה ! אילו יכולתי להיות אתם שם , להושיט להם עזרה, או לגווע יחד אתם !  ומיד התגנב הפחד ללב . אימה קרובה לשגעון , ששיתקו כל תנועה וריתקוני למקום מחבואי .
  זה כמה ימים עקבתי מחלוני הנסתר אחרי ילדה יהודיה קטנה , כבת שש , ברחוב. יום תמים בילתה על אבני המדרכות. מה מקור לחמה ? הן בודדה היא לגמרי ללא מחסה וקורת גג?  תגרניות רחמניות השליכו לה פר או פרוסת לחם . בלילה ישנה בשער , מתחת למדרגות . כל דיירי הרחוב הכירוה , ידעו שהיא יהודיה . את הוריה רצחו הגרמנים והיא הקטנה הסתתרה בפינות וחייתה בנס על יד השער עצמו שהוביל למוות.

פעם בחשאי , מבלי להעיר תשומת לב , קרבתי לילדה ואז נשבר משהו בקרבי בשעה שהסתכלתי בפניה הרזות שסגרו על עיניים גדולות ושחורות.  העיניים הללו . מבטן צלל בי עמוק . עיניים  ילדותיות ומתוקות שהציץ מתוכן כל הכאב שקינן בלבה הקטן. מאז באתי אליה יום-יום והבאתי לה לאכול ממה שהשגיה ידי. בשעה שאכלה עמדתי ולטפתיה על ראשה.

 עברו ימים.  נפשי נקשרה בנפשה של הקטנה וחיכיתי לשעה שאוכל שוב לראות אותה.

לבי רחב בי בראותי אותה מתקרבת אלי במרוצה ובשמחה.  וגם אני זולתה לא היה לי איש בעולם .

 והנה באחד הימים ירדתי לרחוב כרגיל ולפתע נגלה לעיני מראה שהקפיא את דמי, חשתי שלבי מת בקרבי.

היא רצה בטבורו של הרחוב , כגור חיה קטן , ששיסו בו כלבים. היא ניסתה להימלט מפני המוות – זה נראה ברור   תוך עיניה טרופות האימה. מאחוריה רצו בני אדם , אם מותר לכנותם כך . רצו אגב שחוק , התענגו על זעקתה נראו אבנים אותם השליך האספסוף הפולני אל גבה של הילדה הקטנה הבורחת בכל כוחותיה.

 אחר כך לא ראיתי מאומה. רק אחר כך ראיתי מרחוק בתוך הבוץ הדחוס של המדרכה  שלולית של דם הילדה שנרצחה . באוזני הדהדה כל הזמן זעקת היאוש שבפיה.

מאז חלפו כמה שנים וכל פעם שאני רואה ילדים קטנים מחייכים ומשחקים מהדהדת באוזני זעקת הייאוש של הילדה היהודיה הקטנה מורשה.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…