דלג לתוכן הראשי

בנימין קוליג , בן 13, הבריחה מרכבת המוות לטרבלינקה





עדות משנת 1946 כפי שנמסרה לבנימין טננבוים  שליח השומר הצעיר שהגיע מישראל לפולין להציל ילדים .

"נולדתי  ב2 ביולי בורשה . כאשר נכנסו הגרמנים לורשה הם אסרו על לימודים בבתי הספר . הצלחתי לשרוד עד ה18 לינואר 1943 . אז נשמעו יריות ברחובות הגטו הצרים.  התחיל  מרד ינואר , הקרב הראשון עם הגרמנים . אחר כך גורשנו לאומשלאגפלאץ.

החלטתי לברוח ויהי מה. עמדתי ליד הגדר בין האומשלאגפלאץ והוראט-רפפאסונג ( מוסד גרמני שטיפל ברכוש היהודי העצום לאר גירוש בעליו ושילוחם לטרבלינקה) . משכנס הזקיף האוקראיני לרגע למטבח , להתחמם קמעה , לא היסתתי עוד . טיפסתי מעל הגדר ונמלטתי. האוקראיני שהשגיח בי פתח באש , אך איחר את המועד , שכן הספתקי להעלם מאחורי קרן רחוב ניסקה.

 עבדתי בסדנאות הרכבות בפראגה ( רובע של ורשה מעבר לויסלה)  כמה חודשים עד שניצודנו שוב ע"י הגרמנים . ביולי 1943 הועברנו לרכבות המוות לטרבלינקה . בקרונות עמד מחנק, נסענו 80 איש בכל קרון . נשים בכו . ידענו שסוף נסיעתנו – מוות בטרבלינקה . המועד למוות בטרבלניקה נתקרב עם כל קילומטר שעברה הרכבת . ההצלה היחידה היתה מצויה אצלי ברגל – "בוכואל" קטן ( משורית) לפרימת הסורג. חיכיתי ללילה. 

והלילה להכעיס , היה בהיר כמו יום. הירח הבוגדני שילח אורו בטרנספורט הגלמוד שנע לעבר המוות. נחלצתי מפינתי ופתחתי בעבודה. עבדתי בהשקט ובסדר. סורג אחר סורג פקע ואחר 4 שעות עבודה נפתח כל האשנב.
לטרבלינקה נשארו עוד כ30 ק"מ.

הרכבת אצה במהירות גדולה ונשארה השאלה : לקפוץ או לא ?  זיעה קרה ביצבצה על מצחי. הכל מסתכלים בי כבמין מטורף. אומרים הם : " אם תקפוץ תיהרג בו-במקום" !  הנה תחנת קוסוב . המרחק לטרבלניקה 10 ק"מ בלבד. הרכבת זזה .  בלי מחשבות  נוספות עורם אני חבילות מתחת לחלון . עולה ופושט רגלי החוצה , עוצם עיני , שוקל עוד רגע וקופץ.

חיבוק עז של הרוח הקרה . הרעימו שלוש יריות ואני נפלתי המום-למחצה לתוך הקמה שליד המסילה. מרחוק עוד ראיתי את אורו האדום של מסע המוות המתרחק.
הייתי בודד , שותת-דם ונסחבתי עד לנחל שזרם ליד בית אחד. שטפתי מעט את פני ורגלי הפצועה ונרדמתי מחמת עייפות.

בבוקר  העירני קולו העבה של בן-כבר :  מי אתה ?  אני פוקח עיני ומציץ מבולבל, ופתאום  נזכרתי הכל.  הכפרי שאלני מיד , האם אני מאותו טרנספורט מהלילה לטרבלניקה. שקל מעט  בדעתו ואמר לי שאחכה. יצא והביא לחם וחלב. הייתי רעב לאחר שלושה ימים ללא מאכל, ועתה לא יכולתי לשבוע. חזרתי מעט לאיתני ויצאתי לנוד ולבקש עבודה.

 כך חייתי חודשיים וניזון הייתי ממה שסחבתי בכפרים או אספתי פירורים שמאסו בהם הברווזים. עד שהגעתי לסביבת לושיצה אצל איכר אחד קבצן ועני ונשארתי שם עד כניסת הצבא האדום.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…