דלג לתוכן הראשי

בנימין קוליג , בן 13, הבריחה מרכבת המוות לטרבלינקה





עדות משנת 1946 כפי שנמסרה לבנימין טננבוים  שליח השומר הצעיר שהגיע מישראל לפולין להציל ילדים .

"נולדתי  ב2 ביולי בורשה . כאשר נכנסו הגרמנים לורשה הם אסרו על לימודים בבתי הספר . הצלחתי לשרוד עד ה18 לינואר 1943 . אז נשמעו יריות ברחובות הגטו הצרים.  התחיל  מרד ינואר , הקרב הראשון עם הגרמנים . אחר כך גורשנו לאומשלאגפלאץ.

החלטתי לברוח ויהי מה. עמדתי ליד הגדר בין האומשלאגפלאץ והוראט-רפפאסונג ( מוסד גרמני שטיפל ברכוש היהודי העצום לאר גירוש בעליו ושילוחם לטרבלינקה) . משכנס הזקיף האוקראיני לרגע למטבח , להתחמם קמעה , לא היסתתי עוד . טיפסתי מעל הגדר ונמלטתי. האוקראיני שהשגיח בי פתח באש , אך איחר את המועד , שכן הספתקי להעלם מאחורי קרן רחוב ניסקה.

 עבדתי בסדנאות הרכבות בפראגה ( רובע של ורשה מעבר לויסלה)  כמה חודשים עד שניצודנו שוב ע"י הגרמנים . ביולי 1943 הועברנו לרכבות המוות לטרבלינקה . בקרונות עמד מחנק, נסענו 80 איש בכל קרון . נשים בכו . ידענו שסוף נסיעתנו – מוות בטרבלינקה . המועד למוות בטרבלניקה נתקרב עם כל קילומטר שעברה הרכבת . ההצלה היחידה היתה מצויה אצלי ברגל – "בוכואל" קטן ( משורית) לפרימת הסורג. חיכיתי ללילה. 

והלילה להכעיס , היה בהיר כמו יום. הירח הבוגדני שילח אורו בטרנספורט הגלמוד שנע לעבר המוות. נחלצתי מפינתי ופתחתי בעבודה. עבדתי בהשקט ובסדר. סורג אחר סורג פקע ואחר 4 שעות עבודה נפתח כל האשנב.
לטרבלינקה נשארו עוד כ30 ק"מ.

הרכבת אצה במהירות גדולה ונשארה השאלה : לקפוץ או לא ?  זיעה קרה ביצבצה על מצחי. הכל מסתכלים בי כבמין מטורף. אומרים הם : " אם תקפוץ תיהרג בו-במקום" !  הנה תחנת קוסוב . המרחק לטרבלניקה 10 ק"מ בלבד. הרכבת זזה .  בלי מחשבות  נוספות עורם אני חבילות מתחת לחלון . עולה ופושט רגלי החוצה , עוצם עיני , שוקל עוד רגע וקופץ.

חיבוק עז של הרוח הקרה . הרעימו שלוש יריות ואני נפלתי המום-למחצה לתוך הקמה שליד המסילה. מרחוק עוד ראיתי את אורו האדום של מסע המוות המתרחק.
הייתי בודד , שותת-דם ונסחבתי עד לנחל שזרם ליד בית אחד. שטפתי מעט את פני ורגלי הפצועה ונרדמתי מחמת עייפות.

בבוקר  העירני קולו העבה של בן-כבר :  מי אתה ?  אני פוקח עיני ומציץ מבולבל, ופתאום  נזכרתי הכל.  הכפרי שאלני מיד , האם אני מאותו טרנספורט מהלילה לטרבלניקה. שקל מעט  בדעתו ואמר לי שאחכה. יצא והביא לחם וחלב. הייתי רעב לאחר שלושה ימים ללא מאכל, ועתה לא יכולתי לשבוע. חזרתי מעט לאיתני ויצאתי לנוד ולבקש עבודה.

 כך חייתי חודשיים וניזון הייתי ממה שסחבתי בכפרים או אספתי פירורים שמאסו בהם הברווזים. עד שהגעתי לסביבת לושיצה אצל איכר אחד קבצן ועני ונשארתי שם עד כניסת הצבא האדום.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…