דלג לתוכן הראשי

השנים הראשונות של הנער אהרון אפלפלד ז"ל בישראל, דעיכת שפת האם וחוסר הזהות



"בשנת 1946  , השנה הראשונה בארץ, יותר ויותר נסוגותי אל עצמי . השנה הראשונה לא הייתה בשבילי יציאה אל העולם , אלא התכנסות קשה יותר ויותר עם עצמי . בשנה הראשונה בביה"ס החקלאי עבדנו בשדה ולמדנו עברית , תנ"ך ושירי ביאליק. מראות הבית וצלילי שפתו הלכו ונמוגו, והשפה החדשה לא השתרשה בנקל.

 המאמץ לשמור על שפת אמי בסביבה שכפתה עלי שפה אחרת היה מאמץ שווא . משבוע לשבוע נתמעטה שפת אמי ( גרמנית), ובתום  השנה הראשונה נותרו ממנה רק אודים. הכאב הזה לא היה חד-משמעי . אמי נרצחה בראשית המלחמה , וכל המלחמה נשאתי בתוכי את פניה באמונה כי בתום המלחמה אפגוש אותה וחיינו ישובו להיות מה שהיו .  עתה בדעוך השפה הגרמנית בי , חשתי כי אמי מתה עלי שנית. זה היה צער שחלחל בי כסם לא רק בהקיץ אלא גם בשינה. בשינה הייתי נודד עם שיירות של פליטים , הכול מגמגמים, ורק בעלי החיים , הסוסים , הפרות והכלבים שבצידי הדרך  מדברים בשפה רהוטה , כמו התהפכו היוצרות.

 המאמצים לאמץ את העברית ולהופכה לשפת אם נמשכו שנים אחדות.
השנים בעליית הנוער ולאחר מכן השנים בצבא לא היו שנים מלבבות. היו נערים שמצאו את תיקונם בעבודת השדה, לא מעט מצאו את מקומם בצבא הקבע , אבל רובם יצאו אל השוק החופשי והתפזרו לכל עבר. המפגשים בינינו הלכו והתמעטו.

באין שפה אין אדם מדבר. שפת אמי, שאהבתי אותה מאד , מתה בי לאחר שנתיים של שהות בארץ. ניסיתי להחיותה באופנים שונים , בקריאה ובשינון מילים ומשפטים , אך מאמצים אלה , כמו להכעיס , רק החישו את מותה.
מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עלי את הדיבור העברי, ועתה עם מותה של שפת אמי , גברה איבתי אליהם. ברור שהאיבה אינה משנה מצב , רק מבליטה אותו , והמצב ברור היה , כחתוך בסכין : אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי : ההורים , הבית ושפת אמי , אבד לי לעולמים, והשפה הזאת, שהבטיחה להיות שפת אם חדשה אינה אלא אם חורגת.

 השנים בצבא היו שנים של בדידות ונכר . לא היה לי בית בארץ , והצריפים השוממים בצריפין , בבית ליד ובחצרים , שמירות היום ושמירות הלילה רק הגבירו את הנכר. לא היה לי מקום להימלט אליו , ונמלטתי אל היומן שלי. היומן שלי מאותם הימים מלא געגועים להורי , לבית שאבד לי. משונה , דווקא בצבא התעצבו הגמגומים הראשונים שלי בדמות שירים קצרים. אני אומר "שירים" , אך היו אלה , לאמיתו של דבר, יבבות של בעל חיים שננטש, החוזר על יבבותיו באיזו מונוטוניות  מייגעת. מחשבות, הרגשות ודמיונות רחשו בי כל העת , אך באין מילים הצטמצם הכול לכדי יבבה.

בצבא התחלתי , נכון יותר ניסיתי , לקרוא את הספרות העברית . זה היה הר תלול והרבה מעבר לכוחותי. בראשית שנות החמישים היו באופנה ס. יזהר ושמיר . כל דף היה בשבילי משוכה, ובכל זאת קראתי בשקיקה , כמו מבקש להתוודע אל ארץ נכר שאליה נקלעתי. באותה עת חיפשתי את עצמי ואת זהותי בצעירים בדמותי, אך מה שעלה מתוך הדפים שקראתי היה עולם זר, מאוכלס באנשים צעירים נחרצים בדעתם, חיילים או מפקדים או איכרים בשדות פתוחים. אני באתי מחיים שלא היה בהם סדר ולא הדר, אבל גם לא תמימות ילדותית ולא אידאליזציה.

חזרתי וקראתי , אך ככל שהמשכתי ברור היה כי חיים יפים ומהוגנים אלה של עבודה , לוחמה ואהבה לא יהיו מנת חלקי, גם אם אעשה את הבלתי אפשרי.
באותם הימים דיברו האנשים מסביבי במילים גבוהות ובססמאות . אני שנאתי מאז ילדותי מילים גבוהות ומנופחות, אהבתי לעומתן מילים קטנות ושקטות המעלות ריחות וצלילים . ושוב סכסוך שאין לגשר עליו.

מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…