דלג לתוכן הראשי

השנים הראשונות של הנער אהרון אפלפלד ז"ל בישראל, דעיכת שפת האם וחוסר הזהות



"בשנת 1946  , השנה הראשונה בארץ, יותר ויותר נסוגותי אל עצמי . השנה הראשונה לא הייתה בשבילי יציאה אל העולם , אלא התכנסות קשה יותר ויותר עם עצמי . בשנה הראשונה בביה"ס החקלאי עבדנו בשדה ולמדנו עברית , תנ"ך ושירי ביאליק. מראות הבית וצלילי שפתו הלכו ונמוגו, והשפה החדשה לא השתרשה בנקל.

 המאמץ לשמור על שפת אמי בסביבה שכפתה עלי שפה אחרת היה מאמץ שווא . משבוע לשבוע נתמעטה שפת אמי ( גרמנית), ובתום  השנה הראשונה נותרו ממנה רק אודים. הכאב הזה לא היה חד-משמעי . אמי נרצחה בראשית המלחמה , וכל המלחמה נשאתי בתוכי את פניה באמונה כי בתום המלחמה אפגוש אותה וחיינו ישובו להיות מה שהיו .  עתה בדעוך השפה הגרמנית בי , חשתי כי אמי מתה עלי שנית. זה היה צער שחלחל בי כסם לא רק בהקיץ אלא גם בשינה. בשינה הייתי נודד עם שיירות של פליטים , הכול מגמגמים, ורק בעלי החיים , הסוסים , הפרות והכלבים שבצידי הדרך  מדברים בשפה רהוטה , כמו התהפכו היוצרות.

 המאמצים לאמץ את העברית ולהופכה לשפת אם נמשכו שנים אחדות.
השנים בעליית הנוער ולאחר מכן השנים בצבא לא היו שנים מלבבות. היו נערים שמצאו את תיקונם בעבודת השדה, לא מעט מצאו את מקומם בצבא הקבע , אבל רובם יצאו אל השוק החופשי והתפזרו לכל עבר. המפגשים בינינו הלכו והתמעטו.

באין שפה אין אדם מדבר. שפת אמי, שאהבתי אותה מאד , מתה בי לאחר שנתיים של שהות בארץ. ניסיתי להחיותה באופנים שונים , בקריאה ובשינון מילים ומשפטים , אך מאמצים אלה , כמו להכעיס , רק החישו את מותה.
מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עלי את הדיבור העברי, ועתה עם מותה של שפת אמי , גברה איבתי אליהם. ברור שהאיבה אינה משנה מצב , רק מבליטה אותו , והמצב ברור היה , כחתוך בסכין : אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי : ההורים , הבית ושפת אמי , אבד לי לעולמים, והשפה הזאת, שהבטיחה להיות שפת אם חדשה אינה אלא אם חורגת.

 השנים בצבא היו שנים של בדידות ונכר . לא היה לי בית בארץ , והצריפים השוממים בצריפין , בבית ליד ובחצרים , שמירות היום ושמירות הלילה רק הגבירו את הנכר. לא היה לי מקום להימלט אליו , ונמלטתי אל היומן שלי. היומן שלי מאותם הימים מלא געגועים להורי , לבית שאבד לי. משונה , דווקא בצבא התעצבו הגמגומים הראשונים שלי בדמות שירים קצרים. אני אומר "שירים" , אך היו אלה , לאמיתו של דבר, יבבות של בעל חיים שננטש, החוזר על יבבותיו באיזו מונוטוניות  מייגעת. מחשבות, הרגשות ודמיונות רחשו בי כל העת , אך באין מילים הצטמצם הכול לכדי יבבה.

בצבא התחלתי , נכון יותר ניסיתי , לקרוא את הספרות העברית . זה היה הר תלול והרבה מעבר לכוחותי. בראשית שנות החמישים היו באופנה ס. יזהר ושמיר . כל דף היה בשבילי משוכה, ובכל זאת קראתי בשקיקה , כמו מבקש להתוודע אל ארץ נכר שאליה נקלעתי. באותה עת חיפשתי את עצמי ואת זהותי בצעירים בדמותי, אך מה שעלה מתוך הדפים שקראתי היה עולם זר, מאוכלס באנשים צעירים נחרצים בדעתם, חיילים או מפקדים או איכרים בשדות פתוחים. אני באתי מחיים שלא היה בהם סדר ולא הדר, אבל גם לא תמימות ילדותית ולא אידאליזציה.

חזרתי וקראתי , אך ככל שהמשכתי ברור היה כי חיים יפים ומהוגנים אלה של עבודה , לוחמה ואהבה לא יהיו מנת חלקי, גם אם אעשה את הבלתי אפשרי.
באותם הימים דיברו האנשים מסביבי במילים גבוהות ובססמאות . אני שנאתי מאז ילדותי מילים גבוהות ומנופחות, אהבתי לעומתן מילים קטנות ושקטות המעלות ריחות וצלילים . ושוב סכסוך שאין לגשר עליו.

מקור וקרדיט :
אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…