ביערות ובמרעה , הדסה רוזן, ילדה בת 14 (חלק ב')

עדות משנת 1946

השעה שעת בין-ערביים , מהלכת אני ביער . צלליהם של אילנות נראים לי כדמויות חיות . לא האמנתי , שאכן אני , שאבא-אמא היו מחזיקים תמיד בידי , משרכת עתה לקריאת הלילה ביער החשוך. התיישבתי , הסמכתי ראשי אל גזעו של עץ . הצינה הרעידה אותי והיה לי קר  . היחידים שהסיחו את דעתי מהרהורי התוגה היו הסנאים . מפעם לפעם זרקו קליפת אגוז על ראשי. בהציצי בהם ובראותי איך מנתרים הם מענף לענף , שכחתי מעט היכן אני .

רוצה הייתי שיאיר כבר היום , אך מי יודע מה יביא לי ? נרדמתי ..

אור יום . אני מתרוממת וממשיכה ללכת בדרך. לאן מובילה הדרך?   לא אדע זאת . אני מהלכת ביער ממקום למקום שעיני מוליכות. פסיעותי היו נחפזות ביותר , הלכתי כמו אחוזת-דיבוק . מרחוק השגחתי בגגותיו של כפר קטן. התקרבתי . ניצבה שם בת כפר ועסקה בפשתה. שאלתני , האם יהודיה אני . הכחשתי בתוקף . שאלתני , האם יודעת אני את מלאכת הסריגה ? כן – עניתי . מיד הובילה אותי לביתה והתחלתי סורגת.

עבודתי מצאה חן בעיניה וכך נשארתי אצלה. מהלכת הייתי מבקתה לבקתה וסורגת סודרים , כובעים וכדומה.  הכל בחינם. על כן לא חקרו ביותר אם יהודיה אני או לא.

והנה הגעתי לאחוזה אחת , פולסון שמה, והתעניינה בי אשתו של מנהל האחוזה.. לפעמים שיחקתי עם בנות בעלי האחוזה. לא חשדו בי שיהודיה אני . הליכותי מצאו חן בעיני אשת המנהל , כי לא השתובבתי כילדות אחרות .  חשתי את עצמי מדוכאה, אף-על-פי-כן שמסודרת הייתי איך-שהוא. כשחקרוני אנשים באחוזה  למוצאי , סיפרתי להם שהורי הובלו לרוסיה ואני נשארתי אצל דודה. האמינו לי בלי חקירות נוספות.  אשת המנהל אספה אותי אל ביתה. הלבישה אותי יפה ואצלה שהיתי כל החורף.

והנה הגיע האביב הטוב , ואחריו הקיץ . והפעם הגיעו גרמנים לחצר . האפוטרופסית שלי התחילה לפחד .  התחילה לחשוד , מי אני מאין ? מדוע מהורהרת אני תמיד ובודדה לגמרי ?  ראתה כי אני חוששת כל הזמן. ציוותה עלי ללכת .

עתה שוב ידעתי כי מר גורלי. שוב שרכתי דרכי בדרכים זרות ולא מוכרות. שוב לנתי תחת כיפת השמים. גשמים קלחו עלי כצליפות שוט . ומחשבתי חזרה לעבר הלא-רחוק . האיר היום והגעתי אצל כפרי אחד שמסר לי לרעות את פרותיו. העדר היה גדול .

משכימה הייתי עם נץ החמה ומוציאה את העדר למרעה. הרבה סבלתי מפני שלא הייתי רגילה לעבודה שכזאת . בשובי עם חשיכה עשיתי את כל עבודות הבית . הכל למדתי. הכל . השתדלתי והתאמצתי בעבודתי, אבל בעל הבית היה גוער בי וצועק "את עובדת בנוסח-יהודים" . אף על פי שלא הכיר את מוצאי. פחדתי כי יגרש אותי. אף היה קשה להקשיב לשיחות בני הבית הכפריים על יהודים. הייתי ילדה קטנה אך שתקתי .  עברה שנה קשה וארוכה והתחילו מגיעות שמועות על התקדמות הצבא האדום. התחילו להתעורר בלבי רגשות של שמחה. יבוא החופש , עוד יהיה טוב, אך מה נורא הוא שרבים כל כך לא זכו ליום הזה!

פעם עמדתי בשדה וראיתי פתאום טנק סובייטי . שמחתי ורצתי אל החיילים . סיפרתי להם קצת מכל מה שעבר עלי והם סיפרו על נצחונות הצבא האדום.

כעבור שבוע יצאתי לוילנה . לבית ילדים שבו נתקבצה שארית הפליטה של ילדי היהודים. חזרתי לפולין . ונכנסתי לקיבוץ ילדים של השומר הצעיר.

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947