דלג לתוכן הראשי

ביערות ובמרעה , הדסה רוזן, ילדה בת 14 (חלק ב')




עדות משנת 1946

השעה שעת בין-ערביים , מהלכת אני ביער . צלליהם של אילנות נראים לי כדמויות חיות . לא האמנתי , שאכן אני , שאבא-אמא היו מחזיקים תמיד בידי , משרכת עתה לקריאת הלילה ביער החשוך. התיישבתי , הסמכתי ראשי אל גזעו של עץ . הצינה הרעידה אותי והיה לי קר  . היחידים שהסיחו את דעתי מהרהורי התוגה היו הסנאים . מפעם לפעם זרקו קליפת אגוז על ראשי. בהציצי בהם ובראותי איך מנתרים הם מענף לענף , שכחתי מעט היכן אני .

רוצה הייתי שיאיר כבר היום , אך מי יודע מה יביא לי ? נרדמתי ..

אור יום . אני מתרוממת וממשיכה ללכת בדרך. לאן מובילה הדרך?   לא אדע זאת . אני מהלכת ביער ממקום למקום שעיני מוליכות. פסיעותי היו נחפזות ביותר , הלכתי כמו אחוזת-דיבוק . מרחוק השגחתי בגגותיו של כפר קטן. התקרבתי . ניצבה שם בת כפר ועסקה בפשתה. שאלתני , האם יהודיה אני . הכחשתי בתוקף . שאלתני , האם יודעת אני את מלאכת הסריגה ? כן – עניתי . מיד הובילה אותי לביתה והתחלתי סורגת.

עבודתי מצאה חן בעיניה וכך נשארתי אצלה. מהלכת הייתי מבקתה לבקתה וסורגת סודרים , כובעים וכדומה.  הכל בחינם. על כן לא חקרו ביותר אם יהודיה אני או לא.

והנה הגעתי לאחוזה אחת , פולסון שמה, והתעניינה בי אשתו של מנהל האחוזה.. לפעמים שיחקתי עם בנות בעלי האחוזה. לא חשדו בי שיהודיה אני . הליכותי מצאו חן בעיני אשת המנהל , כי לא השתובבתי כילדות אחרות .  חשתי את עצמי מדוכאה, אף-על-פי-כן שמסודרת הייתי איך-שהוא. כשחקרוני אנשים באחוזה  למוצאי , סיפרתי להם שהורי הובלו לרוסיה ואני נשארתי אצל דודה. האמינו לי בלי חקירות נוספות.  אשת המנהל אספה אותי אל ביתה. הלבישה אותי יפה ואצלה שהיתי כל החורף.

והנה הגיע האביב הטוב , ואחריו הקיץ . והפעם הגיעו גרמנים לחצר . האפוטרופסית שלי התחילה לפחד .  התחילה לחשוד , מי אני מאין ? מדוע מהורהרת אני תמיד ובודדה לגמרי ?  ראתה כי אני חוששת כל הזמן. ציוותה עלי ללכת .

עתה שוב ידעתי כי מר גורלי. שוב שרכתי דרכי בדרכים זרות ולא מוכרות. שוב לנתי תחת כיפת השמים. גשמים קלחו עלי כצליפות שוט . ומחשבתי חזרה לעבר הלא-רחוק . האיר היום והגעתי אצל כפרי אחד שמסר לי לרעות את פרותיו. העדר היה גדול .

משכימה הייתי עם נץ החמה ומוציאה את העדר למרעה. הרבה סבלתי מפני שלא הייתי רגילה לעבודה שכזאת . בשובי עם חשיכה עשיתי את כל עבודות הבית . הכל למדתי. הכל . השתדלתי והתאמצתי בעבודתי, אבל בעל הבית היה גוער בי וצועק "את עובדת בנוסח-יהודים" . אף על פי שלא הכיר את מוצאי. פחדתי כי יגרש אותי. אף היה קשה להקשיב לשיחות בני הבית הכפריים על יהודים. הייתי ילדה קטנה אך שתקתי .  עברה שנה קשה וארוכה והתחילו מגיעות שמועות על התקדמות הצבא האדום. התחילו להתעורר בלבי רגשות של שמחה. יבוא החופש , עוד יהיה טוב, אך מה נורא הוא שרבים כל כך לא זכו ליום הזה!

פעם עמדתי בשדה וראיתי פתאום טנק סובייטי . שמחתי ורצתי אל החיילים . סיפרתי להם קצת מכל מה שעבר עלי והם סיפרו על נצחונות הצבא האדום.
כעבור שבוע יצאתי לוילנה . לבית ילדים שבו נתקבצה שארית הפליטה של ילדי היהודים. חזרתי לפולין . ונכנסתי לקיבוץ ילדים של השומר הצעיר.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…