דלג לתוכן הראשי

ביערות ובמרעה , הדסה רוזן, ילדה בת 14 (חלק ב')




עדות משנת 1946

השעה שעת בין-ערביים , מהלכת אני ביער . צלליהם של אילנות נראים לי כדמויות חיות . לא האמנתי , שאכן אני , שאבא-אמא היו מחזיקים תמיד בידי , משרכת עתה לקריאת הלילה ביער החשוך. התיישבתי , הסמכתי ראשי אל גזעו של עץ . הצינה הרעידה אותי והיה לי קר  . היחידים שהסיחו את דעתי מהרהורי התוגה היו הסנאים . מפעם לפעם זרקו קליפת אגוז על ראשי. בהציצי בהם ובראותי איך מנתרים הם מענף לענף , שכחתי מעט היכן אני .

רוצה הייתי שיאיר כבר היום , אך מי יודע מה יביא לי ? נרדמתי ..

אור יום . אני מתרוממת וממשיכה ללכת בדרך. לאן מובילה הדרך?   לא אדע זאת . אני מהלכת ביער ממקום למקום שעיני מוליכות. פסיעותי היו נחפזות ביותר , הלכתי כמו אחוזת-דיבוק . מרחוק השגחתי בגגותיו של כפר קטן. התקרבתי . ניצבה שם בת כפר ועסקה בפשתה. שאלתני , האם יהודיה אני . הכחשתי בתוקף . שאלתני , האם יודעת אני את מלאכת הסריגה ? כן – עניתי . מיד הובילה אותי לביתה והתחלתי סורגת.

עבודתי מצאה חן בעיניה וכך נשארתי אצלה. מהלכת הייתי מבקתה לבקתה וסורגת סודרים , כובעים וכדומה.  הכל בחינם. על כן לא חקרו ביותר אם יהודיה אני או לא.

והנה הגעתי לאחוזה אחת , פולסון שמה, והתעניינה בי אשתו של מנהל האחוזה.. לפעמים שיחקתי עם בנות בעלי האחוזה. לא חשדו בי שיהודיה אני . הליכותי מצאו חן בעיני אשת המנהל , כי לא השתובבתי כילדות אחרות .  חשתי את עצמי מדוכאה, אף-על-פי-כן שמסודרת הייתי איך-שהוא. כשחקרוני אנשים באחוזה  למוצאי , סיפרתי להם שהורי הובלו לרוסיה ואני נשארתי אצל דודה. האמינו לי בלי חקירות נוספות.  אשת המנהל אספה אותי אל ביתה. הלבישה אותי יפה ואצלה שהיתי כל החורף.

והנה הגיע האביב הטוב , ואחריו הקיץ . והפעם הגיעו גרמנים לחצר . האפוטרופסית שלי התחילה לפחד .  התחילה לחשוד , מי אני מאין ? מדוע מהורהרת אני תמיד ובודדה לגמרי ?  ראתה כי אני חוששת כל הזמן. ציוותה עלי ללכת .

עתה שוב ידעתי כי מר גורלי. שוב שרכתי דרכי בדרכים זרות ולא מוכרות. שוב לנתי תחת כיפת השמים. גשמים קלחו עלי כצליפות שוט . ומחשבתי חזרה לעבר הלא-רחוק . האיר היום והגעתי אצל כפרי אחד שמסר לי לרעות את פרותיו. העדר היה גדול .

משכימה הייתי עם נץ החמה ומוציאה את העדר למרעה. הרבה סבלתי מפני שלא הייתי רגילה לעבודה שכזאת . בשובי עם חשיכה עשיתי את כל עבודות הבית . הכל למדתי. הכל . השתדלתי והתאמצתי בעבודתי, אבל בעל הבית היה גוער בי וצועק "את עובדת בנוסח-יהודים" . אף על פי שלא הכיר את מוצאי. פחדתי כי יגרש אותי. אף היה קשה להקשיב לשיחות בני הבית הכפריים על יהודים. הייתי ילדה קטנה אך שתקתי .  עברה שנה קשה וארוכה והתחילו מגיעות שמועות על התקדמות הצבא האדום. התחילו להתעורר בלבי רגשות של שמחה. יבוא החופש , עוד יהיה טוב, אך מה נורא הוא שרבים כל כך לא זכו ליום הזה!

פעם עמדתי בשדה וראיתי פתאום טנק סובייטי . שמחתי ורצתי אל החיילים . סיפרתי להם קצת מכל מה שעבר עלי והם סיפרו על נצחונות הצבא האדום.
כעבור שבוע יצאתי לוילנה . לבית ילדים שבו נתקבצה שארית הפליטה של ילדי היהודים. חזרתי לפולין . ונכנסתי לקיבוץ ילדים של השומר הצעיר.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…