דלג לתוכן הראשי

מישה גלאזר , בן 12 , נלחם עם הפרטיזנים ביערות





 עדות משנת 1946

נולדתי בוילנה בשנת 1932 לאבי מנדל ואמי רחל. הבית היה עני. 

הליטאים החלו לגרש את היהודים לגטו . אחר כך הם באו בפעם הראשונה ולקחו את אמי ואחיותי ואחי לפונאר.

אני נשארתי לבדי עם אח חורג ואתו עברתי לגטו שני בוילנה.  שם היה אחי החורג שוער וחיינו בעוני רב. נאלצתי לצאת מחוץ לגטו על מנת להשיג מזון .                                                                                                                                    
באקציה השנייה התחבאתי עם אחי בתוך מרתף קטן . היינו בו 200 איש ורבים נחנקו מחוסר אוויר. שם היינו מוטלים שלושה ימים במצב קשה ללא אוכל, מים ואור   .

אחר כך כשיצאנו מהמרתף , לא יכולנו ללכת מרוב חולשה.

קיבלנו רק "שיין " ( תעודה) לבן שמשמעותו  פועלים שחורים , כלומר מוות וכולנו חיכנו למוות.

ואני הייתי יוצא בסתר מחוץ לגטו וקונה תפוחי אדמה ולחם. אסור היה לצאת מהגטו אבל אני וחברי שהיינו יותר נועזים לא פחדנו . קנינו דברי-אוכל והבאנו ליהודים בגטו שלא היה להם כלום לאכול .

אנו חבורת הילדים יצאנו מהגטו דרך מרתפים ודלתות סמויות . אחר כך נודע לשייגצים שאנו יוצאים . היו עומדים ומחכים עד שיצאנו ואז ניגשו ודרשו כסף. הלכו וקראו למשטרה. נודע הכל לליטאים וחסמו את דרכי המחבוא ודרכי המעבר .

אבל לנו הקטנים היה זה כמו סולם שלקחו מהחתול . למחרת פתחנו מרתף אחר ברחוב סטראשון 3 . אחר כך באותו רחוב מס' 2 ושוב המשכנו כמקודם.
אחר כך הורע המצב וסבלתי רעב קשה . היציאה מהגטו נעשתה קשה מאד. אבל הרעב שובר ברזל ואני הצלחתי לצאת מהגטו . השייגצים תפסוני ודרשו כופר . לא נתתי להם כסף והם הביאו שוטר. העבירו אותי לבית סוהר בגטו . הצלחתי לברוח.

בגלל הרעב הוכרחתי לצאת שוב מהגטו . נעצרתי  בחלק הארי ונשלחתי לגסטאפו. שם שאלו אותי האם אני יהודי , ואני אמרתי פולני. החזיקו אותי 3 ימים ואחרי כן שחררו אותי . 

חזרתי לגטו ורציתי שוב לצאת לחלק הארי אבל כשהתעוררתי ורציתי לצאת ראיתי והנה אנו מוקפים במאות ליטאים שפתחו באקציה . רצתי עם אחי להתחבא והסתתרנו ברחוב רודניצקה 6 . בית היודנראט . טיפסנו על הגג . היינו שם יומיים ויצאנו . ברחוב היתה עצבות . נפש חיה לא נראתה ואפילו לא כלב.
אחר כל הגיעו יהודים מגטאות אחרים . התחילו שוב לעבוד וגם התארגנו פלוגות פרטיזנים והתחילו להכניס נשק לגטו.

ושוב היה רעב והיה לי רע בגטו.  יצאתי החוצה לאזור הארי ונתפסתי . יהודי שהיה שוטר הצליח להבריח אותי מבית הסוהר.

החלטתי לברוח הרחק מהגטו . הלכתי לגטו ונפרדתי מאחי . לנתי במחסן הרוס והקור הגיע ל20 מעלות מתחת לאפס.

בבוקר לא יכולתי לעמוד על רגלי שהיו קפואות. רציתי להיכנס לבית נוצריה אחת  להתחמם , אך לא יכולתי לזוז ממקומי. זזתי איך-שהוא ועליתי על הדרך. קרבה מכונית גרמנית  וצפרה לי בקול. עברתי חיש את הדרך על ארבע . נכנסתי לבית הנוצריה והתחממתי קצת. אחר כך נתנה לי לאכול. אכלתי והלכתי לכפר , שבו עבדו יהודים בהפקת כבול .

הם מסרוני לכפרי אחד ורעיתי את פרותיו חודשיים. אך הוא לא יכול היה להחזיק אותי בביתו, כי לאיכרים נודע כי הוא מחזיק ילד יהודי . באו ואמרו לו : " או שתגרשהו מיד או שנודיע למשטרה ואז סופך יהיה רע ומר " . האיכר פחד ואמר לי ללכת.  הלכתי לכפר שני ושוב נודע לאיכרים ושוב נאלצתי לעזוב וללכת. כך הסתבובבתי בכפרים וכבר לא אמרתי שאני יהודי. בסוף נמצא כפרי אחד שהחזיקני בביתו כל החורף.

פעם אחת הוצאתי את הפרות למרעה הבוקר ונרדמתי . הקיצותי וראיתי שהן רועות בקמה . רציתי לגרשן והנה השגחתי בשני אנשים שרועים בקמה . הסתכלתי בהם : מלפנים נשר ומאחור כוכב . עמדתי מבובל. אני מציץ בהם והם בי .

שאלוני : "מה נעצת בנו עיניים ? " עניתי להם ברוסית : "בוקר טוב!" שאלוני : "מי אתה? " – עניתי יהודי .  התפלאו פליאה גדולה : " איך נשארת בחיים? בוא אתנו לפרטיזנים , שם יהיה לך טוב ותהרוג את הגרמנים . "

 שמעתי להם והלכתי אתם ליער . שם הכניסו אותי לבקתה חפורה באדמה. הייתה שם רטיבות וחשיכה, אך המקום מצא חן בעיני ונשארתי אצלם. כשבאתי היו שם שמונה פרטיזנים ולכל זוג אנשים רובה אחד. לאט לאט התלקטו הרבה אנשים ונשק ועברנו לביצות פינסק .

השם של היחידה היה סטאלינסקי אוטריאד , והמפקד שלנו היה איוואנוב.  ואז התחילה המלאכה . פוצצנו גשרים ורכבות . תפקידי היה הגששות . מילאתי את תפקידי בהצלחה והמפקד אהבני מאד.

פעם שלחו אותי בלווית חבר אחר לסיור על מנת להיוודע האם אפשר יהיה לפוצץ או לאו. היו לנו שני אקדחים . נגשנו למשמר הגרמני ושאלנו על הדרך לכפר אחד.  המשמר הציץ בי ובחברי . חברי דומה היה ליהודי והשומר דרש דוקומנטים .

" אין לנו דוקמנטים, רק תעודות-לידה לנו" . וכאן שלפתי את האקדח ויריתי בו . תפסתי את רובהו והתחלתי לברוח . מיד נפתחה עלינו אש . חברי נפצע ברגלו ואני בבטני.

שכבתי בבית החולים של הפרטיזנים כששה שבועות.  רצו אפילו לשלוח אותי למוסקווה, אבל אני אמרתי שלא אסע, שרוצה אני לנקום בעד אמי ואחיותי ואחי. וכך נשארתי בפלוגה. הבראתי ושוב יצאתי לתפקידים והכל עבר בשלום. אבל אחר כך באה פקודה ממוסקווה וכל הפרטיזנים הועברו לחזית. אני נכנסתי לבית ילדים יהודי. משם נסעתי בסוף המלחמה לפולין , ללודז'.

נכנסתי לקיבוץ השומר הצעיר ברחוב קילינסקי 49 ואתו עברתי לגרמניה לאזור האמריקאי בדרך לארץ ישראל.

מקור :
בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…