דלג לתוכן הראשי

הסתתרתי כדי לשרוד



מאתלאה בארי (מאיר)

ארץ לידההולנד

ילדה בת חמש:



כשהייתי בת שלוש פרצה מלחמת העולם השנייה ב-1940. בשנתיים הראשונות עד-1942 לא היו חוקים מיוחדים נגד היהודים מאותה התקופה התחילו חיים מאוד קשים ליהודים. המנהיג השולט בגרמניה היה אדולף היטלר שאחת  ממטרותיו הייתה להשמיד את העם היהודי, זה התחיל בגזרות  כגון מגבלות בחיי היום יום כמו איסור על שהייה במקומות ציבוריים כמו בחנויות המכולת רק בשעות מסוימות. איסור לבקר בבתי קפה ופארקים ועוד הרבה איסורים.
לגבי, האיסור הקשה לי היה שכאשר התחלתי ללכת לגן ומאוד אהבתי לבקר שם כעבור חודש אסרו לילדים יהודים לבוא יותר. גורלי היה להיות בבית ולשחק עם הבובות והצעצועים שלי בלי חברים בני גילי. והזמנים נעשו קשים יותר ויותר.
לבסוף הגרמנים התחילו בגרוש היהודים מהולנד והפיצו שביום מסוים ובשעה מסוימת צריך להגיע למקום ריכוז ומשם למחנה עבודה שלא היה שלא היה מחנה עבודה אלא מחנה השמדה.  והורי האמינו לזה והחליטו לענות לצו. דוד שלי הגיע לביתנו וניסה לשכנע את הורי לא ללכת ושהצו לא אמיתי והכוונה של הגרמנים היא להרוג את היהודים, הוא רצה לעזור למשפחתנו להסתתר  אצל הולנדים שהיו מוכנים למרות הסכנה הגדולה -כי אם היו הגרמנים מגלים על מעשיהם היו נענשים בעונש מוות. דוד שלי ביקש שלא ילכו למחנה כי משקרים להם  ולבסוף לא הצליח לשכנע אותם. אז הייתה לו בקשה אחת לשמור אותי אצלו. לאחר תחנונים רבים הוא הצליח ודאג לי למקום מסתור.
לקראת עזיבתי את בית הורי, הורי הלבישו אותי בבגדי שבת וארזו לי מזוודה קטנה, ואז הגיעה אישה גבוה עם שיער שיבה ושמה דודה פריי הורי הסבירו לי שאימא שלי צריכה לעבור ניתוח ברגליים ובינתיים אני אגור אצל הדודה והיא תטפל בי. האמנתי לכל הסיפור, הייתי ממושמעת ושיתפתי פעולה. אבא שלי ליווה אותנו לתחנת הרכבת .כשבגרתי נודע לי שזה היה הרגע הקשה ביותר בחיי אבי. כשכנסתי עם דודה פריי לרכבת והרכבת התחילה לנוע הרגשתי בודדה חושך…רעש הגלגלים…אין הורים… ואישה זרה על ידי… כעבור שעה הגענו למקום מגוריה של דודה פריי שנקרא BURGUM / FRIESLAND .
נכנסנו לביתה בית גדול מלא אור ריח של אוכל והרבה אנשים. היא הכירה לי את בעלה שקראו לו דוד אברט והוא היה כומר בקהילה הנוצרית המקומית (אונגלית). יתר האנשים שהיו שם חיכו למקום מסתור במקום אחר. בית הכומר היה מקום מסתור זמני לאנשים שחיפשו מקלט. אבל אני נועדתי להישאר אצלם. ארוחת הערב הייתה מורכבת מלחם שחור כפרי ויוגורט מעשה ידה של בעלת הבית. אחרי האוכל השכיבו אותי לישון בחדר שנועד להיות חדר שינה שלי לתקופה הבאה. הרגשתי מאוד מאוד בודדה חושך מצרים רעש כנראה מהחשמל ומעט אור שבקע מבעד לדלת.  למחרת היום, התחילה שגרת היום לשנים הבאות:
ארוחת בוקר שוב יוגורט לחם עם פתיתי שוקולד. ואז כשמזג האוויר היה טוב יצאתי לגינה לשחק. בהמשך הזמן דודה פריי לימדה אותי חשבון וקריאה כי בהתחלה לא נתנו לי לצאת החוצה לרחוב על מנת שלא יהיו שאלות מהיכן הגעתי. המצב הזה השתנה כשבכל יום ראשון לקחו אותי לכנסייה בה בקרה כל הקהילה של הכומר שאני קראתי לו דו­ד אברט (Evert). לאנשים שהתענינו מהיכן באתי אמרו שמקום מגורי הקודם הופצץ על ידי הגרמנים והבית שלנו נהרס הורי נהרגו וכל זה כמובן היה שקר גדול על מנת לא לגלות את יהדותי.
למדתי את כל השירים ששרו בכנסיה, מהדרשה של הכומר לא הבנתי כלום אבל אהבתי לראות אותו מדבר אל הקהל ממקום גבוה יותר בקדמת הכנסייה. לאט לאט התרגלתי לכל הטקסים הנוצריים גם בבית למדתי להקשיב לפני הארוחה לסיפורי תנ"ך לילדים וגם סיפורים מהברית החדשה ששייכת  לאמונה הנוצרית. אחרי הארוחה  למדתי לעצום עיניים, לשלב ידיים ולהתפלל. מנהג זה חזר על עצמו מדי יום.
נעשיתי נוצרייה מאמינה והבטחתי להורי המאמצים לשכנע את הורי כאשר אחזור אליהם לקבל גם כן לנצרות.
הפתעה!
בוקר אחד כשנכנסתי לסלון מצאתי עריסת קש ובה תינוקת. אמרו לי שזאת אחותי החדשה ששמה לוס והיא חלק של משפחתנו. קבלתי את המצב החדש באהבה ולא שאלתי שאלות.
להמשך  סיפור החיים באתר הקשר הרב-דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…