מאת : בני קידר
ה"בתים המסומנים" סיימו את תפקידם ויהדות
בודפשט רוכזה בגטו. למדנו על בשרינו מה פירושה
של צפיפות נוראית במסגרתה עשיית הצרכים הופכת להיות בעיה ולמבצע של ממש. בימים אלה
אני כבר ילד גדול בן שמונה ורבע ואני לא זוכר ואין לי מושג מה עשינו בשעות הלילה
כיצד עברו עלינו שעות היום, האם שחקנו ? האם בהינו בחלל האוויר או שמא המבוגרים
העסיקו אותנו ? אני ממש לא זוכר והדבר הזה מרגיז ומתסכל אותי עד היום כשאני חושב
על כך. לא עוברים ימים רבים והתחלנו לטעום טעמו של רעב מהו. נוצר קשר בל יינתק בין
קיבתך ובין מוחך, תרצה או לא תרצה אתה חושב על זה ועצם המחשבה על אוכל הופכת להיות
העיסוק המרכזי וכל היתר תפל. שנים רבות אחרי המלחמה היו אמא וכל המשפחה צוחקים עלי
שבשיא הרעב אמא הצליחה בדרך כלשהיא להשיג כמה עגבניות רקובות ולבשל מרק עגבניות
שערכו לא יסולא בפז והנה התכשיט שלה, עבדכם הנאמן, מצהיר שהוא לא אוהב מרק
עגבניות, לא עזרו האיומים ולא עזרו התחינות הילד נשאר במריו וסרב אפילו לטעום
מהמעדן הנדיר שנפל בחלקינו.
אמא לא הייתה גיבורה גדולה אבל הדאגה והיצר החייתי
לשמור על אפרוחיה מכל משמר נתנו לה את האומץ, והיה צריך להיות אומץ רב, כדי להבריח
את ארווין ואותי מחוץ לכותלי הגטו ולהביאנו למוסד של הצלב האדום שם רוכזו ילדים
רבים מרביתם מבתי יתומים. אשליה מתוקה אך בלתי מבוססת שהמוסד הזה יעניק לנו ביטחון
יחסי. הדרך מהגטו ועד למוסד מפחידה, רחובות בודפשט שוממים ורק בודדים מעיזים
להוציא את אפם מחוץ לבית, רעש הצופרים יכול להפתיע כל רגע ולבשר על גל הפצצות
נוסף, אבל יותר מכך אנחנו פוחדים מהפטרולים של הגרמנים ועוד יותר מכךמהאפשרות להיתקל
בנושאי צלב החץ ההונגרים ששנאתם, תאוות הרצח שלהם ואכזריותם עולים עשרת מונים על
זה של החיילים הגרמנים, מפגש אתם הוא מוות ודאי.
בחודשים אלה של סוף 1944 נהר הדנובה הופך להיות גיא
ההריגה של יהדות בודפשט. קבוצות קבוצות
הובלו גברים נשים וטף, נורו על שפת הנהר וצבעו את הדנובה הכחולה בדמם - מעשי ידיהם
של נושאי צלב החץ. עשרות אלפים מצאו את מותם בדרך זו.
במוסד של הצלב האדום מצאנו את עצמנו אולי בפעם
הראשונה בחיינו לבד, לגמרי לבד, ללא הורים ללא אחים רק ארווין ואני וההרגשה מאוד
קשה. אישה מבוגרת, לפחות בעיני הילדותיות, דוחפת לידינו זוג מספריים ובגסות רוח
וחוסר סבלנות פוקדת עלינו לעשות קרחת אחד לשני. תוך כדי בכי אנחנו מתחילים במלאכת
הגז אך עד מהירה מרדנותנו גוברת על כל שיקול דעת ומחליטים לא להשלים את המלאכה,
הואיל ובלאו הכי איש לא שם עלינו ואף אחד לא מתייחס אלינו לא שילמנו מחיר על
מריינו. כשהייתי חייל צעיר בצנחנים חברי הקרובים ביותר החליטו שכולנו נעשה קרחת,
אני שבדרך כלל הייתי פרטנר נלהב לכל מעשי קונדס סירבתי לכך בכל תוקף מבלי שנתתי
לעצמי הסבר מדוע. ושוב אני לא זוכר כמה זמן "נהנינו" מהכנסת האורחים
הקרה והמנוכרת של עובדי הצלב האדום, ימים ? שבועות ? אין לי מושג. שלושה אירועים
זכורים לי מהימים האלה. אחד זה ביקור של אנשי צלב החץ, נערים ברובם, נכנסים למוסד
ממטירים אש לכל עבר, הורגים כמה ילדים פוצעים אחדים והולכים לדרכם מדושני עונג,
שובבות נעורים בעיניהם ותו לא.
האירוע השני הוא ביקורה של דודה מנצי שהביאה לנו
גרביים ואוכל לפחות זה מה שאני זוכר. דודה מנצי ודוד ג'ולה היו שכנים שלנו בבית בו
נולדנו, היא אישה פשוטה חסידה נלהבת של המפלגה הנאצית. הוא גבר בעל אופקים רחבים
ותפיסת עולם ליברלית, איש גס ומחוספס שתקע נאדות באין מפריע ולא עשה חשבון לאף
אחד. הואיל והיו חשוכי ילדים אותנו הם אהבו אהבת נפש, היינו בני בית בדירתם ואהבנו
להיות בקרבם. אני מניח שהביקור של דודה מנצי לא היה דבר של מה בכך והיה כרוך
בסכנות רבות אבל אנחנו היינו היהודונים שלה והיא באמת דאגה לנו.
האירוע השלישי מהווה למעשה את קצו של הרומן שלנו עם
המוסד המנוכר הזה. נכנסים כמה אנשי צלב החץ, אוספים כעשרים-שלושים ילדים ביניהם את
ארווין ואותי ומתחילים להצעיד אותנו לכיוון הדנובה, ולנו לא היו כל אשליות, ידענו
בדיוק מה פשר הדבר. הקבוצה צועדת בצורה מבולגנת
ללא כל סדר ואני כל הזמן לוחש לארווין "בוא נברח, בוא נברח" עד שבאחד
הסמטאות אני מושך בידיו ומתחילים לרוץ כל עוד נפשנו בנו ומתרחקים מהקבוצה מהר ככל
האפשר. לא יודע איך אבל עובדה היא שמצאנו את דרכנו בעיר ההרוסה וברחובות השוממים
והצלחנו להגיע חזרה לגטו. איזה מכר ניגש לאמא ואומר לה שיושבים בכיכר שני ילדים
ובוכים ומציע לה לבדוק אם אלה לא ילדיה, כך התאחדנו מחדש עם משפחתנו. הרעב והמחלות
עשו שמות בתושבי הגטו, הייתי מסתובב ברחובות כשהגוויות פזורות בכל מקום באין מספיק
ידיים לפנותם, כל חלונות הראווה של החנויות מלאו גוויות של ילדים ונשים בעיקר, קפואים
מהקור ומפחידים למראה, אבל הנורא מהכל שבסופו של דבר מתרגלים למראות ונשארים
אדישים. אחותנו עליס הייתה בחודשי הריונה המתקדמים ורחוקה מלהיות בריאה, את כל
החודשים הקריטיים עברה בבית החולים היהודי שפעל במשך כל התקופה הזו.
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים חזרה ואמרה
שהיא לא מסוגלת לחוות מלחמה נוספת, ואמנם ביום פרוץ הקרבות לבה נדם והיא בת 44
בלבד. לא זכתה לראות את בנה הצעיר דב קהת עושה חיל ומתמנה למנכ"ל משרד הפנים.
אחינו ערק מפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, חמק
מהגטו ומצא מסתור בכל מיני חורים בטוחים פחות ובטוחים יותר. היום תושב נוה שאנן
שבחיפה.
אחותי פלורי מצאה מקלט במרתף של בית הכנסת שבכיכר
בטלהן יחד עם סבא וקרובים נוספים. פלורי הייתה גיבורה קטנה, בת 18 עם צליעה קלה
ברגלה הייתה מתחפשת לאחות, חומקת מהמרתף ומשוטטת ברחובות העיר למצוא ככר לחם עבור
כל הסובבים אותה.
סוד כמוס הוא שפעם הצליחה לארגן כמות נכבדה של בשר
חזיר מעובד והייתה מאכילה את סבא ונשבעת לו בכל הקדוש לה שזה מרגרינה והוא חייב
לאכול. פלורי היא היחידה שלא עלתה ארצה וחיה עד היום בבודפשט עם בתה ונכדתה. דוד
שלי מיקי (ד"ר יחיאל צבי מוסקוביץ) שהיה פעיל מאוד בתנועה הציונית של הפועל
המזרחי הצליח לארגן לנו סרטיפיקטים (מין כתב חסות) של השגרירות השוויצרית. ושוב
אנחנו בורחים מהגטו וצועדים ברחובות העיר, הפעם פלורי לוקחת אותנו כי אמא ואבא כבר
נמצאים בבנין שנשכר ע"י השגרירות. אנחנו עושים את דרכנו בתנאי קרב של ממש, צועדים
בצד אחד של המדרכה ובצדה השני נופלים הפגזים של הרוסים, מתחבאים קמים וממשיכים,
שלושה לוחמים שהגיל של שלושתנו ביחד לא עולה על 35 שנה. לבסוף אנחנו מגיעים בשלום
לבית הזכוכית שברחוב ואדאס, זה בנין ששימש פעם כבית חרושת לזכוכית ומכאן שמו.
ההורים מקבלים את פני שנינו ומסכנה פלורי שצריכה
לעשות את הדרך בחזרה למקום מחבואה לבדה. הבניין נשכר ע"י השגרירות השוויצרית
והוכרז כשטח טריטוריאלי שוויצרי וכאן מצאו מקלט כמה מאות יהודים שאליהם נוספו
כמונו עוד ועוד וכשהצפיפות נהייתה בלתי נסבלת פלשנו גם לבנין הסמוך. ההורים נשארו
בבנין המקורי ואילו ארווין ואני יחד עם דודתי דושי (אחות אמי) הועברנו לבנין
הסמוך. דושי, שאמורה הייתה להשגיח עלינו הייתה מבוהלת עד מוות ברב הימים עד כדי
מחזות היסטריים, ארווין ואני השתדלנו להרגיעה אך ללא הצלחה יתרה. המקום היה מחולק
סקטוריאלית, השומר הצעיר בנפרד, הפועל המזרחי בנפרד, בית"ר בנפרד והשד יודע
מה עוד. כשבגרתי והייתי נזכר במה שעבר עלינו בבית הזכוכית נשאר לי טעם מריר בפה,
תראה את היהודים האלה הייתי אומר לעצמי אפילו בשעת סכנת חיים כשהמוות מרחף על
ראשנו הפירוד והפיצול חוגגים. היום אני לא בטוח שהביקורת הזו במקומה, אולי אפשר
להבין שבעת מצוקה כל אחד מחפש את קרבתו וחיקו של הקרוב אליו הן פיזית, הן
אידיאולוגית והן רגשית. ככל שחלפו הימים הרעב נעשה פקטור דומיננטי יותר ויותר. היה
מטבח מרכזי אבל האספקה לא תמיד הגיעה ובטננו הייתה קרובה להידבק לגב, קשה, קשה
מאוד להיות רעב כל הזמן. ארווין הצליח לשכנע אותי שאחד הטבחים (שכחתי את שמו) מאוד
מחבב אותי כי הייתי ילד חמוד (לא יודע למה אני משתמש בלשון עבר) ושאלך לבקש ממנו
אוכל, ואמנם הבחור לא אכזב ולא חזרתי בידיים ריקות. על התרגיל הזה חזרנו כמה וכמה
פעמים וכך החלה הקריירה שלי כקבצן. עד היום היחסים ביני ובין אוכל מוזרים במקצת.
אני יכול לא לאכול יומיים-שלושה ולא יקרה לי כלום, לא סחרחורת ולא קרקורי בטן,
לעומת זאת אם תשימו לפני אוכל אני אמשיך לזלול גם אם אני שבע לגמרי, אם כי בשנים
האחרונות הצלחתי לחנך ולרסן את עצמי לא לעשות זאת. פעמים רבות "זכיתי"
לקיתונות של לעג מפי ילדי על כך שאצלי בבית לא זורקים אוכל, אולי בעקבות הכתוב הם
יהיו יותר סלחנים כלפי. היינו ישנים על דרגשי עץ קשים שורצי כינים, כאשר העיסוק
המרכזי היה ציד הכינים. לידיעת כל חסרי ההשכלה האלמנטארית הרי שעליכם לדעת שיש
כינים מיוחדות לשערות, בעיקר שערות הראש ויש כינים מזן אחר לגוף ולבגדים. מחזה
סוריאליסטי היה לראות, לאורה של עששית עמומה, זוגות זוגות של אנשים מחטטים איש
בשערות ראשו של אחיו ומועכים כינה אחרי כינה בהנאה בולטת לעין. זה ריטואל קבוע
שחזר על עצמו ערב ערב.
בשנת 1997 עשינו, ארווין בנו גיא, אנוכי ובני רועי
טיול בצ'כיה אוסטריה והונגריה ובמסגרת "מסע שורשים" זה הגענו גם לבית
הזכוכית, עמדנו בחצר וניסינו, לטעמי לא בהצלחה יתרה, לספר לילדינו את כל הקורות
אותנו במקום הזה. התחיל קילוח דקיק של גשם וחפשנו מסתור מפניו, יצא גבר צעיר מהמשרד
שהיה במקום והזמין אותנו פנימה, הושיבונו על כסאות והתחיל לספר שמצא יומן שדפיו
מצהיבים אשר נכתב ע"י בחור בשנות העשרים לחייו שבילה במקום הזה יחד אתנו.
התחיל להקריא קטעים מהיומן, הוא מקריא משפט בהונגרית ואני מתרגם מיד לעברית לטובת
הבנים.
היה זה
מעמד מעניין, מרגש ויוצא דופן, גם למדתי מתוך היומן דברים חדשים שלא ידעתי כגון,
שמול הבניין הייתה תחנה של המשטרה ההונגרית ושוטרי התחנה די העלימו עין מהדברים
שהתרחשו בשני הבניינים שמולם. הודינו לו בחום על החוויה היוצאת דופן.
ככל שחלפו הימים והדיוויזיות של הצבא האדום התקרבו
לבודפשט כך גברה השתוללותם של אנשי כנופיות צלב החץ ושלטונם ברחובות הבירה היה
מוחלט. גם בית הזכוכית זכה לביקוריהם ולמטח היריות שלהם, היו הרוגים ופצועים, אבי
יצא במזל גדול כי הכדור שהיה מכוון אליו רק ניקב את מעילו. ושוב איני יודע כמה זמן
שהינו במקום הזה, שבועות רבים או חודשים אחדים ואני רק יכול להצטער על כך שלא
שאלתי ולא חקרתי ולא נדנדתי להורי כשהם עוד היו בחיים, היום כבר אין את מי לשאול.
עזבנו את בית הזכוכית מיד כשפשט נכבשה ע"י
הצבא האדום ועדיין מתחוללים קרבות עזים בחלקה השני של העיר, בודה, שמעבר לנהר הדנובה.
את הדרך מבית הזכוכית לבית שלנו לא אשכח לעולם - מלווים ברעש התותחים והקטיושות
שמפגיזים את בודה ללא הרף, פתחו הורי בהליכה מהירה ומואצת ואני הצעיר בחבורה הייתי
מפגר אחריהם ומצליח להשיגם רק בריצה. אנשים חיים לא הסתובבו ברחובות לעומת זה מאות
אם לא אלפי גוויות על כל צעד ושעל וחלקי גוויות נתפזרו לכל עבר, גוויותיהם של
חיילים רוסיים, חיילים גרמניים, חיילים הונגריים, נושאי צלב החץ ולא מעט אזרחים
וכן פגרי סוסים. הואיל והיה חורף, נדמה לי סוף ינואר 1945, הרי שהגופות לא נרקבו
ולא הסריחו אבל אני התקשיתי לתמרן ביניהן ובמאמצי לא לפגר אחרי המבוגרים שלפני גם
דרכתי על יד קטועה וכמעט נפלתי על גוויה שחסמה את דרכי. באחת השדרות כנראה שהחלו
במלאכת הפינוי כי הכביש נוקה והגוויות סודרו והושבו סביב עצי השדרה, כל עץ ושבעת –
שמונת גוויותיו כעין שיזור פרחים בשדרת הגיהינום, יופי של מחזה. נדמה לי שהארוחה
הראשונה שאכלתי בבית הייתה מרק מבשר סוסים שאמא חתכה מאחד הפגרים שברחוב, דווקא
היה טעים והפעם לא סירבתי (מרק עגבניות עד היום איני אוכל). בזמנו התנהל ויכוח בין
אייכמן ובין משרד הפנים ההונגרי האם להתחיל את המשלוחים לאושוויץ מיהדות בודפשט או
מערי השדה והכפרים, בסוף הוחלט שהחיסול של יהדות בודפשט יהיה בסוף התהליך, אבל הם
פשוט לא הספיקו. אני מניח שאם הפור היה נופל אחרת וההחלטה הייתה הפוכה הרי שלא היה
מי שיכתוב שורות אלה. שמחתנו לא ידעה גבול כשנתגלה שכל אחי וכל הדודים והדודות,
למעשה כמעט כל קרובי שהיו בבודפשט, שרדו. החלה ציפייה דרוכה לדעת מה עלה בגורל
קרובנו שבערי השדה. לקח כנראה כחודש-חודשיים עד שהתחילו להגיע בשורות האיוב. לאבי
היה רק אח אחד ואיני יודע כמה ילדים היו לו - כולם נספו, ורק בת אחת, פריידי,
חזרה, היה לו בן דוד שאשתו ושלושת בניו היו באושויץ - רק בן אחד חזר ומת בזרועות
אביו כעבור כמה ימים ממחלת הטיפוס.
דוד יוסי, האח של אמא, אשתו וארבעת ילדיו לא חזרו,
רק שנתיים קודם לכן בילינו ארווין ואני את כל הקיץ בביתם הכפרי. דודה שרה, אחות
אמי, בעלה ושתי בנותיהם לא חזרו. רבים רבים מקרובינו היותר רחוקים עלו בעשן
המשרפות. עלינו ארצה בספטמבר 1950. עד איטליה נסענו ברכבות ומשם הפלגנו ארצה
באוניה קוממיות, ההפלגה נמשכה ארבעה ימים בגרוטאה שהוטבעה מיד אחרי הגיענו לנמל
חיפה. הסיפון התחתון אוכלס ע"י בית חולים לחולי נפש, כ-חמישים שישים חולים
חלקם הגדול יוצאי מעבדות הניסויים של מנגלה. לא היה מה לעשות באניה ואני הייתי
עומד במרפסת העליונה שעות על גבי שעות ומסתכל כמהופנט במעשיהם של החולים, המחזות
היו קשים מאוד והמראות של הגופות המעוותים היו קשים מנשוא, ואני נער בן 14 לא
הייתי מסוגל לזוז משם, כמעט את כל ארבעת ימי ההפלגה בליתי במקום הזה ובצפייה
במראות הקשות האלה.
אחי, ארווין התחנך בקיבוץ גבעת חיים, נהיה איש צבא
הקבע, סגן אלוף בצנחנים, בפנקס הצניחה שלו רשומות 651 צניחות רובן חופשיות, אב
לשני ילדים, היום תושב קיראון.
אני התחנכתי בקיבוץ גבעת ברנר, שרתתי בצנחנים (יחד
עם ארווין), עבדתי במשרד החקלאות כתקציבן המשרד, אב לשלושה ילדים, היום תושב ראשון
לציון.
ארווין ואני לא הרבינו לדבר על התקופה הזו ועל מה
שעבר עלינו אבל כשבכל זאת הנושא עלה תמיד שאלנו את עצמנו מה היינו עושים אם לא
היינו בני 8 ו-9 אלא מבוגרים יותר בעשר שנים. יכולנו רק לפנטז, תשובה של ממש לא
הייתה בפינו. אולי אנחנו יכולים למצוא נחמה פורתא בעובדה שנטלנו חלק בכל מלחמות
ישראל, החל מפעולות התגמול שקדמו למבצע קדש ועד מלחמת של"ג.
אני רוצה לסיים את המסע הזה בסיפור שקראתי בעיתון
הונגרי לפני יותר מארבעים שנה ועשה עלי רושם בל ימחה. היו בבודפשט לא מעט בחורים
יהודיים בסביבות גיל העשרים שהתחפשו לאנשי צלב החץ ותוך סיכון חייהם עסקו בהצלת
יהודים. שני בחורים כאלה מחופשים נתקלו בקבוצה של כ-15 יהודים מובלים לכיוון
הדנובה ע"י חמישה בריונים שתויים ואחד הצעירים היהודים המחופשים גילה לחרדתו
שבתוך הקבוצה נמצאת אחותו האהובה בת ה- 17, נערה מהממת ביופייה. "תנו לנו
לסיים את המלאכה אנחנו צמאים לדם יהודי" ביקשו שני המחופשים, והחל משא ומתן
מתיש בין שני הצדדים, בסוף הסכימו הבריונים תמורת הבטחה לשתיה כיד המלך, אך אמרו
קחו את החבורה כולה אבל את הבחורה היפהפייה הזאת אנחנו לוקחים לעצמנו, והבחור תוך
סערת רגשות בלתי אפשרית נאלץ להעלות למולך את אחותו האהובה על מנת להציל את חייהם
של יתר חברי הקבוצה.
מקור וקרדיט : בני קידר , דפי ילדות - שנים של אימה
בבודפשט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה