דלג לתוכן הראשי

שמואל קרול , בן 9 , במנוסה מתמדת בין יערות וכפרים




עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1933 בעיירה פודברודז הסמוכה לוילנה.

כאשר התחילה המלחמה והגיעו הגרמנים ברחנו משפחתי ואני מהבית , קרוב יותר ליער . בהתחלה הסתיר אותנו נוצרי . אחר כך המשכנו לנדוד ולהמלט על נפשנו בין היערות והכפרים שלידם. הנוצרים שחיפשנו אצלם מסתור גירשו אותנו אחד אחרי השני.

לא נשארה לנו ברירה אלא לצאת לדרך . לא היה לנו איפה להיות ונאלצנו לנסוע לעיירה קרמילישוק , שבה היה גטו . קשה היה להיכנס לתוך הגטו , אבל אבא מסר את כספו האחרון והכניסו אותנו . שם היינו שנה שלמה.

בחורף שרר שקט, רעב  וקור  צורב בגטו . אסור היה ליהודי לצאת לשוק לקנות  משהו. אבל אני , שיש לי צורה של שגץ , הלכתי לשוק ודרך פירצה הכנסתי דברי אוכל לגטו.  בערבים הלכתי לסחוב עצי-הסקה . לא רחוק מהבית שלנו עמדה חורבה אחת ואת קרשי עלייתה הייתי מפרק ומביא הביתה. נתפסתי וספגתי מכות, ואז התחלתי לפרק את קרשי הגדרות . כך עבר החורף.

אחר כך באביב ברחנו אמא ואני מהגטו . מצאנו מסתור אצל נוצרי זמן קצר לפני חיסול הגטו.  שאר משפחתי , אבי ,אחיותי ואחי חוסלו בבורות ליד הגטו.
אז התחילו הצרות הגדולות . אמא הסתתרה ביער ואני עבדתי בכפר . הייתי רועה  אצל כפרי אחד את פרותיו.

היה זה ב16 ביוני 1944 . נודע לי שביער , שבו מסתתרת אמא , ייערך מצוד על ידי הגרמנים. הודעתי לאמא והיא אמרה שתסתלק בעוד מועד ובאמת הסתלקה – לנצח. למחרת נודע לי , שהבאנדיטים  הפולנים  מארגון  A.K ירו באמי .

אחרי יומיים נשמעו יריות מקלעים. הצבא הרוסי היה  כבר לא רחוק. אחרי שבועיים נכנס הצבא הרוסי . מיד עזבתי את האיכר שאת פרותיו רעיתי.

שוב זרחה  לי השמש , אבל ראיתי את עצמי גלמוד ולא היה לי איפה להיות. ביקשתי מאת חיילי הצבא האדום שיקחוני אתם , אך לא היתה להם רשות.

נודע לי כי בוילנה יש בית ילדים ויצאתי לשם . שהיתי שם שנתיים . במאי 1946 יצאתי לפולין . הגעתי ללודז' לקאורדינציה של הילדים ברחוב  נארוטוביצה  18 ושם נודע לי  מה זה קיבוץ . משם יצאתי עם קיבוצי הצעיר לגרמניה  ומרחוק מאירה לי עתה שמשה של ארץ-ישראל.

מקור וקרדיט :
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…