הלינה
בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944
ילדה בת 15 במחנה מיידנק, זיכרונות
"המציאות של מיידנק הכבידה עלי בוודאי יותר
מערימת הגופות, שמתחתיה כמעט ונחנקתי בקרון. מחנה "העבודה" התגלה כשונה
לחלוטין מהדימוי, אותו כפתה עלי אמא. לא עבודה, לא צריפים שלווים ומנוחה לאחר
העבודה, אלא אי שקט נצחי, עבודת פרך, גיהינום ללא תחתית. האם בכלל אפשר למצוא לכך
הגדרה נאותה?
אלמלא הלה, מסירותה ללא גבול ודאגתה המתמדת,
הייתי אובדת תוך כמה ימים. הלה נדרה בנפשה לאמי, שתחליף אותה, וקיימה את הבטחתה!
עד סוף חייה הייתה לי אם אמיתית.
הייתי בת שלוש עשרה. הרדיפות במשך מספר שנים
בגטו, אבדנם של אבא, של אחי, והכאוב מכול - אבדן אמא, ערערו את עצבי, וברגע בו
הייתי חייבת לגייס את מלוא כוחותיי נשברתי לחלוטין.
אך למזלי, הייתי בריאה, חזקה פיסית ודי מלאה, לא
נחשבתי לילדה, והסלקציות המרובות, מהן הפנו לגז את הנשים החלשות, החיוורות והרזות,
פסחו עליי.
במיידנק היה צורך להילחם על הכול; על פיסת ריצפה
בצריף, כדי להתמתח בלילה, על שמיכה, על קערה חלודה שבלעדיה אי אפשר היה לקבל טיפת
מרק סרפדים בו הזינו אותנו כאן, או מים צהובים, מסריחים לשתיה! ואני לא הייתי
מסוגלת למאבק. פחד ודחייה מילאו אותי למראה האסירות המתקוטטות במאבק על פיסה של
פינת רצפה פנויה, או מכות אחת בראש השנייה מעל דוד המרק, קורעות את הקערות מהידיים
; נשים עוינות, תוקפניות, המשתוקקות לחיות בכל מחיר. הסתכלתי בהן מרחוק המומה,
רעבה ונחרדת.
לעומת זאת, לחמה הלה בכוח כפול - עבורה ועבורי.
התחלקה אתי בכל נגיסה שהסיגה. הלינה לא הייתה פחות נמרצת מהלה. מהתחלה הייתה
מסוגלת לפלס לעצמה דרך במחנה. היינו יחד, אך הלינה לא הייתה כ"כ מרוצה
מכך:הייתה מוכרחה להתחלק איתי ולעזור לי, להשתדל עבורי למקום על הרצפה, לשמיכה
שעליה אפילו לא יכולתי לשמור, ופעם אחר פעם לקחו אותה ממני בכוח או בתחבולה. זה
הרגיז את הלינה. היא ניסתה לקומם נגדי את הלה, באומרה שאני רק מעמידה פני חלשה,
ורוצה לנצל את שירותיהן."הלינה
בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושויץ, , 1943 - 1944
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה