דלג לתוכן הראשי

קטעים מיומנה של מאשה רולניקיטיא , אנה פרנק הליטאית



הילדים והחיפוש  האלים של השוטרים הנאצים
"הנאצים שוב הולכים לדירות יהודיות. עורכים רישום של הרהיטים. בהולכם, מזהירים בחומרה,שהכל יישאר במקומו, אסור גם להוציא, אסור גם למכור.
אבל אם הם רואים רהיט יפה במיוחד, הם מוציאים. אם ייעלם אפילו כיסא אחד, יירו בכל המשפחה.
אפילו שבועיים לא עברו מיום הכיבוש, ושוב תלויים צווים: ילדים ומבוגרים, חייבים לשאת תגי זיהוי: ריבוע של עשרה סנטימטרים מבד לבן, עליו עיגול צהוב, ועליו  Juden  .
את הסמלים צריך לתפור לבגדים העליונים, על החזה ועל הגב.
הכובשים אפילו לא חושבים אותנו לבני אדם, הם מסמנים אותנו כמו צאן. אמא מורה לי פחות להתחכם ולעזור לתפור את תגי הזיהוי האלה. היא גוזרת את הבטנה הצהובה של כיסוי הספה, ואנחנו ניגשות לעבודה. מגיעות כמה שכנות, שאין  להן בד צהוב.
האם באמת אף אחד לא יעז להתקומם?
לפני כמה ימים, המורה  הליטאי יוֹנַיְטיס הביא חתיכת שומן חזיר. בבושת פנים הוא הסביר הרבה זמן שהוא קיבל אותו על פי הכרטיס, והוא לא צריך: אדם מבוגר יכול לחיות בלי שומנים, ואצלנו יש ילדים; איברים שגדלים חייבים שומנים. אמא מאוד התרגשה, ולפי דעתי זה מביש, שמביאים לנו נדבות.
אבל המורה  הליטאי התעקש. הקטנים קיבלו לארוחת הערב פרוסת שומן חזיר ואנחנו קיבלנו גלדי שומן טעימים כתוספת לתפוחי האדמה.
דופקים! בשער שלנו!!!
אני רצה לחדר השינה, מעירה את אמא. יחד עם מירה עוזרות להלביש את הילדים. רוביל'ה מנסה לבכות ,  אבל מיד מפסיק, מבין שאסור.
הם כבר נוקשים באגרופים בדלת שלנו! אמא הולכת. לפתוח. אנחנו יוצאים אחריה.
לדירה פורצים אנשי גסטאפו חמושים ואלימים. הם התפזרו בחדרים. אחד נשאר לשמור עלינו. מצווה לא לזוז, או שהוא  יורה .
הם נוברים בתוך הארונות, במגירות. שואלים איפה אבא. אמא אומרת שלקחו אותו בימים הראשונים, ישר אחרי בני הערובה.
 "לא נכון" – שאג האחד הכי כעוס, כנראה המפקד – הוא בטח ברח עם הבולשביקים! כולכם פה תהיו "קאפוט".
ושוב מחפשים, זורקים, הופכים. אמא רועדת בשקט אומרת לנו לעקוב, שהם לא שמו לנו נשק או כרוזים.
במספרה
היום העשרים ואחד ביולי. חודש מתחילת המלחמה ויום ההולדת שלי. אני בת ארבע-עשרה. בעודה מברכת אותי ומאחלת לי שנים ארוכות, אמא פוצחת בבכי. כמה פעמים שמעתי את הברכה הרגילה הזאת, ואף פעם לא חשבתי עד כמה היא משמעותית...
לרגל יום ההולדת אמא הציעה לי ללבוש את שמלת המשי התכולה. היא בלי תגי הזיהוי. איזה מראה יפה לא רגיל יש לי! רק חבל שהשיער ארוך מידי.
פתאום צץ בראשי רעיון מבריק.
ביקשתי ללכת לשכנה, דודה ברתה, כדי להראות לה את השמלה. אבל בעצם – שלחתי יד אל תוך הארון (שם מתחת לבגדים יש כסף) והופ אל מחוץ לדלת. כאילו מתוך תחושת בטן, אמא צועקת אחרי, שלא אעז לצאת ללא תגי אבל בדיוק את זה אני מתכוונת לעשות. תוך כדי קפיצות אני רצה במדרגות, קופצת מבעד לשער, בלי להתבונן אחורה פונה לרחוב בּוֹלשַיַה, ונכנסת למספרה.
רק מציעים לי לשבת. אני מנסה להיראות רגועה, ולא להסתכל על הספר. והוא, כשהוא קושר את המטפחת הלבנה, מחייך אלי מבעד למראה. היכיר! אני מסתכלת בו בעיניים גדולות, ולא יודעת איך להעמיד פנים שאני לא מבינה את זה.
אני מורידה את הראש שלא יראו את הפנים. הלב פועם בהתרגשות, והספר, כאילו בכוונה, מושך את הזמן. אולי לברוח? אסור... רק שלא ייכנס נאצי!
סוף-סוף הוא גמר לספר! אני משלמת ויוצאת אני צועדת בחזרה. עכשיו אני רגועה לחלוטין, אף אחד אפילו לא הסתכל עלי.
אפילו לא מבינה, למה במספרה כל כך רעדתי. עכשיו אני פתאום נרעדת: מה עשיתי?"

חובה עלי לספר -- תרגום לעברית - Google Sites



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…