דלג לתוכן הראשי

יום ראשון הארור



מחנה פלשוב , 1943
אחת העדויות המזעזעות ביותר על  גורלם של ילדים בשואה , עדותו של לאון מילרד , נער יהודי במחנה פלשוב שנקלע למחזה אימים ומייסר עד היום.
"צעקות הגסטפו הקוראות לנו להתאסף במהירות נשמעו לפתע פתאום ברחבי המחנה. צמרמורת עברה בכל גופי . חוסר האונים המשווע ואבדן העשתונות שפקד אותנו מטריפים היו את הדעת. אובדי עצות ורועדים מפחד, ניסינו לנחש מה עומד לקרות, כאילו מבקשים היינו לאמוד את סיכויינו לעמוד בפרץ, אך איש מאתנו לא יכול היה לצייר בדמיונו את מה שמתכנן לעולל לנו אמון גת האיום.
הגרמנים פקדו עלינו להתייצב בתוך דקות במגרש המסדרים רחב הידיים, כשהם מכתרים אותנו במהירות מכל עבר ומשסים בנו את הכלבים המאיימים להסתער עלינו ולנעוץ בנו את שיניהם המחודדות. ללא שהיות ובריצה מבוהלת הסתדרנו בסדר מופתי, ללא תזוזה וניע , ממתינים בדריכות ובחשש גדול לבאות.
עמדנו נרעשים ומתוחים מול שורות אנשי הס"ס הסוגרים עלינו מכל עבר. לבי הלם בחוזקה !! מה הם מבקשים מאתנו הפעם ? המתח הלך וגבר . אחזתי בחרדה בידו של אבא העומד לצדי להגן עליו מפני כל צרה, אך כלום אוכל לעשות כן ?
שמועות שונות על הגזרה החדשה שאמון גת עומד לגזור עלינו עברו בלחש ובמהירות מפה לאוזן, אך מי יודע אם נכונות הן או לאו?
אחוז חרדה הבטתי אובד עצות בחיילים  הנאציםעל מדיהם הירוקים המבהיקים , הממתינים בקוצר רוח לפקודה עלומה ומתנועעים במקומם בחוסר סבלנות. הוי , כמה יוקדת השנאה אלינו בלב שובינו  המתנשאים . נראה כי מבקשים הם להתחיל במלאכה, ומדי פעם העיפו לעברנו מבטי בוז ותיעוב בסוקרם את נתינהם הכנועים.
את חייו של מי הם עומדים ליטול היום?
 עוד אנו ניצבים דרוכים על מקומנו, הבחנתי בקבוצת עובדים העוסקת בהתקנת רמקולים רבי עוצמה, שבאמצעותם החלו להשמיע מנגינות ושירים מוכרים. המתח הגיע לשיאו.  הדם הלם ברקותי: מה הם מכינים לנו עכשיו? במה יפתיעו אותנו הפעם ?
התמונה התבהרה עד מהרה , לפתע נשמעה מפי קצין הגסטפו שעמד בראש החיילים צווחה מקפיאת דם : "הילדים" !
עיני יצאו מחוריהן בהביטי בתדמה במתרחש: החיילים , מלווים בצלילי המנגינות הבוקעות  מהרמקולים , החלו לנוע ממקומם לעבר צריפי הילדים שהובאו עם הוריהם מגטו קרקוב.
חמושים בנשק ובאלות ומסתייעים בקאפו היהודים ובכלבי הציד החושפים את מלתעותיהם , הם פתחו במבצע לחיסול  הילדים וביקשו להשלים במהירות את המלאכה. בצעקות ובמכות הם גררו מהצריפים את הילדים הרכים וחסרי הישע בבקשם להפריד אותם מהוריהם לעולמים.
לא יכולתי להאמין למראה עיני. בלב דווי צפיתי בילדים הקטנים , שבכיים נשמע למרחוק. " אבא" "אמא" זעקו באימה, מפנים אלינו מבט קורע לב ומתחננים כי נושיע אותם מציפורני החיילים האימתניים. אך מה יכולים אנו לעשות ?  אבא ואני , מרעידים בכל איברנו וחונקים בגרוננו את השאגה. קצרה ידינו מהושיעם. והרי אפילו יד לא נוכל להושיט לעברם של הילדים התמימים ואת  רוחם כלום נוכל לחזק?
בעיניים דומעות הבטתי בקלגסים הבריונים והגסים המכתרים את הפעוטות ומובילים אותם בצעקות ובדחיפות היישר אל הקרונות.
ההורים המבוהלים חדלי אונים, זועקים עד לב השמיים ורצים בטירוף הדעת אל ילדיהם בבכי תמרורים ובצעקות שבר מחרידות שברקע מתנגנים כל העת השירים והמנגינות.
..ואנשי הגסטפו אטומי הלב, אלה מסתערים ללא הבחנה על ההורים המתמוטטים למול עיני הילדים וגוררים אותם ללא ניד עפעף חזרה אל השורות. "לשמור על הסדר", "לחזור לשורות" צווחים וצורחים כשהם חובטים באכזריות וללא רחם בהורים הזועקים.
המחזה המזעזע הקפיא את דמי.
התבוננתי בילדים הבוכים ההולכים אל מותם. ילדים רכים , חפים מכל חטא, הצועדים אל התהום הפעורה, נעקרים באכזריות לעד מהוריהם. בעודם נגררים באכזריות לעד מהוריהם . בעודם נגררים באכזריות בידי החיילים החמושים הם מפנים ברגעיהם האחרנים את ראשם וידיהם אל הוריהם מתחננים לעזרה ולישועה וזעקות התחינה שלהם קורעות את הלב. והוריהם הנואשים אובדי עצות, גועים בבכי גדול ומתפלצים מכאב בראותם את ילדיהם בדרכם האחרונה. ואנו העדים למחזה האימים המעורר אימה, אף אנו בוכים ומתענים עמם.
אט אט החלו הילדים להתרחק מעינינו הנדהמות, הלכו ונבלעו בתוך קרונות הבהמות שההבכי המר וזעקות השבר של ההורים מתערבבים במוזיקה הקצבית הרועשת ובמנגנינות הרועמות.
ואני צעיר הייתי מכדי להבין את גודל האסון שפקד את ההורים האומללים, בגילי עוד לא השכלתי להבין עד תום רגש של הורים כלפי ילדיהם העוללים. כהלום רעם הבטתי באמהות ובאבות שבאחת חרב עליהם עולמם . וכי אפשר כלל לנחם שברי אדם אלה המתענים בייסורים?
צווחת האמהות לא פסקה אף לרגע. מיטרפת הייתה בחלל וכמו עד לב השמים הגיעה. זעקה מפלחת לבבות אנוש – האם ניתן  לתאר אותה במילים ? והיו גם מבין ההורים שבחרו לרוץ , אחוזי אמוק, אל בין הקרונות ולסיים את חייהם עם ילדיהם הנסערים. ואחרים פרצו בצווחות מרעידות כשהם פושטים ידיים מעלה בבקשה ובתחינה לרחמי שמיים, אך בקשתם לא נענתה. והיו אף הורים שנפשם נטרפה עליהם ובהו במתרחש בלא להבין כלל את פשרו של המעמד המזעזע.
כואב ומבוהל עמדתי לצדו של אבא הרועד בכל איבריו, התבוננתי בפניו המתעוותים מצער, וגרונו נחנק מפני הדמעות שמתרגשות בו ועולות. אבא, היקר לי באדם, לא פסק ללטפני בידיו החמות, כאילו הוא מבקש לגונן עלי מפני הזוועות והעוולות. צפינו המומים במראות המזעזעים . שפתונינו חשוקות . מחרישים היינו , אך בקרבנו בוערים לשווא באש הנקמה למראה ההורים המתייסרים .
" ריבונו של עולם" , לחש אבא כשראשו מורכן  וכולו חלחלה ," "הייתכן סבל גדול מזה של הורים " ?
דלתות הקרונות נסגרו על הילדים הזועקים , ואט אט התרחקו ונעלמו מעינינו . המנגינה נחלשה בהדרגה לבסוף פסקה כליל, ורק הד הזעקות של הילדים המשיך להדהד ולהכות באוזינו עש שגווע לעד.
 מקור וקרדיט:
אריה ( לאון) מילרד, הקפיצה הגורלית, המאבק לחיים של צעיר יהודי בדרוהוביץ ובמחנות,  יד ושם, 2006 .

הקפיצה הגורלית - חנות יד ושם

 
        

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…