ילדים בשואה

יום רביעי, 27 ביולי 2016

ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה



כשהייתה בת 7, הוריה שאלו אותה כיצד לא שמרה על אחיה מפני הנאצים. את תחושת האשם היא נשאה שנים רבות, עד שסגרה מעגל אחרי מעגל. "שרדתי, הגעתי לארץ, נשארתי יהודיה,חינכתי וגידלתי דורות של ילדים. זכיתי לקיים את הצוואה של אמא".

שעת לילה בגטו בוכניה בדרום פולין, 24 באוגוסט 1942. היהודים הכלואים במתחם ישנים את שנתם, אבל את השקט מפר רעש איום. משאיות של הצבא הגרמני פורקות חיילים, חמושים ברובים ומלווים בכלבים. הצעקות, היריות והנביחות מבשרות את הנורא מכל: זוהי אקציה. הסוף מתקרב.
כל היהודים נשלחים למגרש המסדרים שבמרכז הגטו. חנה ברודמן, אמם של בן ציון (8) וזהבה (7), מורה לילדיה למהר ולהימלט בחסות הכאוס לאזור המגורים של אחותה הצעירה רניה. "מפוחדים, רצנו בין הבתים, והגענו בשלום", מספרת זהבה. "דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים, ומיהרה לצאת למגרש בתקווה שלא נתגלה. אבל גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו, היכה אותנו בקת הרובה שבידו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב.
"הרגשתי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי, ולא ידעתי שבאותו רגע הוא אבד לעולם. עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני, אנה אני באה? כיצד ניצלתי, איני יודעת. אחר כך, בחסות החשיכה, עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו, והדבר הראשון ששאלו אותי הוריי, כשהגעתי אליהם, היה: 'איפה אחיך בן ציון? למה לא שמרת עליו?'.
"המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על כך שהחיים שלי לא נועדו עבורי. שאני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה