ילדים בשואה

יום ראשון, 17 ביולי 2016

ברטה היתומה גילתה על ימי השואה שלה




ברכה אריס מאשקלון לא ידעה דבר על גורל הוריה, שנלקחו ממנה כשהייתה ילדה בפריז של השלטון הנאצי. היא זיהתה את תמונתה מבית היתומים באתר מוזיאון השואה נרתם לאתר ילדים ניצולים נוספים.


"הייתי רק בת שלוש, לא זכרתי מאבי שום דבר, אפילו לא ידעתי את שמו", היא מספרת. "כשהגעתי לארץ ב-1948 ונשאלתי לשמו של אבא, התביישתי לענות שאני לא יודעת, אז השבתי 'מקס'. מאז בתעודת הזהות שלי, בסעיף 'שם האב', מופיע השם מקס". 

ברכה, בת יחידה, נותרה עם אמה שנתיים נוספות. ב-27 ביולי 1942 קיבלה האם הודעה מהמשטרה הצרפתית: "עלייך להתכונן לעזיבה מיידית".

"את היום הזה אני זוכרת היטב", נזכרת אריס. "ביולי היה איסוף גדול של כל יהודי פריז, אימא קיבלה הודעה מהמשטרה להיות מוכנה, היא ארזה מזוודה והתייצבנו בכניסה לבניין, ליד השוערת, בשעה שנקבעה. הגיעו שני שוטרים צרפתים וקצין גרמני, שהורה לאמי: 'את הילדה תשאירי פה, אל תקחי אותה איתך'. אימא סירבה בהתחלה אבל אמרו לה שאין לה מה לדאוג ושהיא תחזור בעוד כמה ימים. היא השאירה אותי אצל השוערת ונעלמה. אני ניצלתי בזכות זה. אין לי מושג למה הגרמני הורה לה להשאיר אותי, אולי ריחם עליי...

כששוערת הבניין ששמרה על אריס הבינה שהאם חנה לא תשוב, היא מסרה את אריס לבית היתומים בעיר. "אינני יודעת איך, אבל הסיפור שלי נודע לאנשי ויצ"ו. הגיעו נציגים מהמחתרת הצרפתית לבית היתומים, אספו אותי והעלו אותי לרכבת לכפר". את הנסיעה ההיא, ברכבת המלאה חיילים גרמנים, זוכרת אריס היטב, "נאמר לי לשתוק ולא לדבר על מה שקרה", היא נזכרת.

הרכבת עצרה בעיר נאנט שבמערב צרפת, משם לקח את אריס איכר רכוב על סוס לכפר סמוך, ומסר אותה למשפחת איכרים נוצרים שהסכימה לגדלה בסתר. בכפר חיה אריס כנוצרייה לכל דבר, ואפילו הוטבלה בכנסייה ונהגה להצטלב. "לימים התברר שהכפר הזה הסתיר 36 ילדים יהודים", היא מספרת. "הדבר המדהים הוא שאף אחד לא ידע על קיומו של השני. היינו חברים, למדנו באותו בית ספר, אבל כל אחד שמר על הסוד".

"חיכיתי להורים, אבל הם לא באו"

אריס חיה בבית האיכרים עד תום המלחמה. בסיומה הגיעו אל הכפר נציגי ויצ"ו, כדי לקחת חזרה את עשרות הילדים שהוסתרו. "בהתחלה סירבתי לעזוב את המשפחה החדשה שהייתה לי", היא נזכרת. אבל ברכה הקטנה נלקחה לבית היתומים, בתקווה שמי ממשפחתה ששרד יאסוף אותה. בבית היתומים ככל הנראה גם צולמה תמונתה. בחודשים הראשונים לאחר המלחמה הגיעו למקום הניצולים שחיפשו אחר ילדיהם. זה אולי הרגע הקשה ביותר בחייה. הימים בהם המתינה, לשווא, שהוריה יבואו. "חיכיתי להם כמו כל הילדים, אבל ההורים שלי לא חזרו", היא מספרת."

  לכתבה המלאה באתר YNET (רועי מנדל ויצחק בן-חורין)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה