השואה מנקודת מבטו של דובי בספר ילדים חדש

מאת : דפנה ארד

הדובי שליווה את פרד לסינג כשהיטלטל בין בתים במסתור במלחמת העולם השנייה, הפך לסמל אחרי שנתרם לתצוגה ביד ושם וכעת הוא עומד גם במרכז ספר ילדים. כיצד השתכנע לסינג לאפשר לאדם אחר לספר את סיפורו?

הדוב של פרד הוא לא הדובי הכי מרשים בעולם, אפילו לא בירושלים. הוא קשיש, מרוט פרווה, ראשו האפור מאולתר, עיניו תפורות מחוט אדום. הוא רזה, דהוי, מלוכלך, חסר שם — ובכל זאת, הוא היה ל"מונה ליזה של יד ושם". צעצוע אחד קטן שסימל את זכר השואה בשביל מיליוני ילדים ששרדו ואת מיליון וחצי הילדים שנספו בה.

 אותו דובי של ניצול שואה הולנדי, פרד לסינג, שהיטלטל בין בתים במסתור בשנות המלחמה, היגר יחד עם בעליו לארצות הברית וליווה אותו לכל מקום שפנה אליו. בשנת 1996 עלה הדובי בגפו לישראל והוצג בוויטרינת זכוכית במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם כחלק מהתערוכה "אין משחקים ילדותיים" שהוצגה במשך 17 שנה.

האוצרת, יהודית ענבר, סיפרה בעבר שכאשר הדובי הגיע לישראל ונשלף מארגז ענק הוא נראה כמו עובר. היא פרצה בבכי מול הדוב הקטן ולאחר שסיפרה על תולדותיו לשליח גם הוא בכה. מאז שהוצב בתערוכה, כל מנהיגי העולם הצטלמו לצדו, מייבבים.

סיפור המשלוח האמוציונלי פותח את ספרה החדש של איריס ארגמן "הדובי של פרד" — ספר ילדים מנוקד על השואה מנקודת מבטו של דובי, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד עם איורים מכמירי לב של אבי עופר.

 ביוני הוא זכה ב"פרס יד ושם לספר לילדים ולנוער בנושא השואה". פרס שתרמה סנדרה ברנד לזכר בנה היחיד, ברונו, שנספה בשואה. בימים אלה מתורגם הספר לאיטלקית.

ארגמן מייעדת את הספר לילדים בכיתות א'־ג', מתארת אותו כ"סיפור חברות אמיצה בין ילד לדובי שלו בצל המלחמה הנוראה", ומקווה שלא יקראו בו רק לקראת יום השואה. היא התכתבה ארוכות עם פרד, ואחרי שנתן את הסכמתו לספר, החליטה לפגוש את הדוב בעצמה. 

לדוב בוודאי יש המון דברים להגיד על כך, אבל מכיוון שהוא חפץ דומם, ארגמן קישרה ביני לבין הגיבור השני של הסיפור: פרד לסינג, ניצול שואה בן 80, נשוי, אב לארבעה ילדים וסב לשבעה, שמתגורר בבירמינגהם, מישיגן, ארצות הברית.

בשיחת סקייפ חזר לסינג על הסיפור שלו ושל הדוב האהוב, כפי שהוא נוהג לספר לילדים בהרצאות על זכר השואה כבר עשרות שנים. "ב–1940 הגרמנים פלשו להולנד. הייתי בן ארבע ואני לא זוכר הרבה מהימים ההם. גרנו בדלפט, עיר יפה ליד האג. אמא, אבא ושלושה אחים. כשהייתי בן 6, ב–23 אוקטובר 1942, המשפחה שלנו נכללה ברשימות של היהודים שנדרשו לטרנספורט, ל'התיישבות מחדש במזרח', שבדיעבד התברר כמחנות ההשמדה. ההורים שלי החליטו שנסתתר במקום לעלות לרכבת. זה היה יום רגיל, שיחקתי עם אחי בקומה למעלה, טכנאי תנורים עבד במטבח, ואמא שלי קראה לנו. מקולה הבנו שמשהו חשוב, מפחיד וחמור מאוד קורה. היא חיבקה אותנו ואמרה: 'אתם ילדים יהודים, אבל אם מישהו ישמע על זה הוא יהרוג אתכם'. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי כי אני יהודי. היא ביקשה שנעמיד פנים שאנחנו יוצאים לסיבוב, ושלא ניקח אתנו דבר, ואמרה לטכנאי שנחזור בקרוב. אף פעם לא חזרנו הביתה.

"לא הקשבתי לה ולקחתי אתי את הדוב הקטן שלי. זה היה הדבר היחיד שלקחתי אתי והדבר היחיד שהיה לי בשלוש השנים הבאות מלבד הבגדים שלגופי. דוב שרד אתי את כל שנות המלחמה".

בספר הראש של דוב מתנדנד עד שהוא מחוזק. מה קרה במציאות?

"הוא היה חסר ראש כבר כשלקחתי אותו איתי למסתור לאחר שכלב התנפל עליו וטרף לו את הראש. שהיתי אצל משפחות רבות במסתור, בחסות נוצרית, עברתי מאחת לשנייה, החליפו לי שם, צבעו לי את השער, זייפו לי את המסמכים, לכולנו, והעמדנו פני נוצרים.

בשנתיים וחצי הראשונות נשארתי לבדי עם כל מיני משפחות. זאת הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. כשהסתתרתי אצל משפחה באמסטרדם סבלתי מדיפתריה, אימא באה לבקר אותי ותפרה לו ראש חדש"

להמשך סקירת הספר על ידי דפנה ארד, מוסף הספרים של עיתון " הארץ"