דלג לתוכן הראשי

זהבה רוט- ילדה בת 7 בגטו בוכניה



"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה והשורדת היחידה ממשפחתי...
הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של "אף אחד".

בשנת 1942, היינו בגטו בוכניה, הורי - משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון, מוקפים בדודים ובני דודים וכן סבא וסבתא. על אף שנעקרתי ממשפחתי בגיל 7 , שמורים איתי זיכרונות מילדותי המוקדמת ביותר - עוד לפני פרוץ המלחמה ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן.
זכיתי לגדול במשפחה חמה שחינכה את ילדיה באהבה בתנאים בלתי נתפסים, למצוות, דרך ארץ והִלכות חיים.
שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד, הפכו לבני לוויה שלי למשך שנים רבות.
האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטווו לצאת למגרש המסדרים

בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה, שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי רניה, שמגוריה נחשבו מוגנים יותר.

מפוחדים רצנו בין הבתים. אני בת 7 ואחי בן ה-8 והגענו אליה בשלום.
דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים, בתקווה שלא נתגלה. אולם, גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב. המעמד הזה הביא עלי חולשה ורפיון חושים.

אחי אבד לי והרי היה עלי לשמור עליו. (אז עוד לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם). עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים, לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיוונינו ואני, אנא אני באה. כך עד רדת החשכה. כיצד ניצלתי איני יודעת.

בחסות החשכה עשיתי את דרכי הביתה. הורי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי: איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו.

המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על שהחיים שלי לא נועדו עבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.

לאחר האקציה היה הגטו "נקי" מילדים. הורי ודודתי רניה, טכסו עצה נועזת כיצד להבריח אותי מהגטו.

הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם היודעת שלא תראה שוב לעולם את ביתה בת ה-7?! איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה? משפטה הראשון היה ביידיש: "די זולסט נישט פארגאסן אז די ביסט אה יידיש קינד". אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה.

והוסיפה בפולנית: "תשאפי תמיד להגיע לפלשתינה". זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו. אך גוי, לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת, שמרי בלב.
את הפסוק שאומר לך עכשיו, תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
בעיני רוחי אני חוזרת למחוזות אלה ובעיקר למעמד המצמרר הזה. תחילה בעיני ילדה נעזבת, נעקרת מהורים ומשפחה ללא שייכות לאיש. ילדה של אף אחד. רק כשבגרתי ונעשיתי לאם, התפניתי רגשית לראות אותה - את אמי באותם רגעים. חושבת מה הרגישה, על מה חשבה, ומהיכן שאבה את תעצומות הנפש, הנחישות והתעוזה, להטיל עלי את השליחות להמשך קיומו של עם ישראל.
תכניתם הנועזת של הורי ודודתי התנהלה כמתוכנן... ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי.
למרות ילדותי ונעורי הקשים הצלחתי, בע"ה, להקים בית ומשפחה בישראל.
את היסודות של מה שיש בי נטעו בי הורי, בשנות ילדותי. ועל כן החלטתי לעסוק בחינוך בגיל הרך, כגננת וכמפקחת מחוזית על גני ילדים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…