"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה והשורדת היחידה
ממשפחתי...
הדברים שאומר בפניכם היום, מייצגים ודאי רבבות ילדים
כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת, הושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים
של "אף אחד".
בשנת 1942, היינו בגטו בוכניה, הורי - משה וחנה
ברודמן ואחי בן ציון, מוקפים בדודים ובני דודים וכן סבא וסבתא. על אף שנעקרתי
ממשפחתי בגיל 7 , שמורים איתי זיכרונות מילדותי המוקדמת ביותר - עוד לפני פרוץ
המלחמה ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן.
זכיתי לגדול במשפחה חמה שחינכה את ילדיה באהבה בתנאים
בלתי נתפסים, למצוות, דרך ארץ והִלכות חיים.
שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד, הפכו לבני לוויה
שלי למשך שנים רבות.
האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם
הקיפו את הגטו. כולם נצטווו לצאת למגרש המסדרים.
בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה, שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי רניה, שמגוריה נחשבו מוגנים יותר.
מפוחדים רצנו בין הבתים. אני בת 7 ואחי בן ה-8 והגענו אליה בשלום.
דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת
למגרש המסדרים, בתקווה שלא נתגלה. אולם, גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק
אותנו בבעיטות לרחוב. המעמד הזה הביא עלי חולשה ורפיון חושים.
אחי אבד לי והרי היה עלי לשמור עליו. (אז עוד לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם). עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים, לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיוונינו ואני, אנא אני באה. כך עד רדת החשכה. כיצד ניצלתי איני יודעת.
בחסות החשכה עשיתי את דרכי הביתה. הורי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי: איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו.
המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על
שהחיים שלי לא נועדו עבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת
לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה היה הגטו "נקי" מילדים. הורי ודודתי רניה, טכסו עצה נועזת כיצד להבריח אותי מהגטו.
הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם היודעת שלא תראה שוב
לעולם את ביתה בת ה-7?! איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה? משפטה
הראשון היה ביידיש: "די זולסט נישט פארגאסן אז די ביסט אה יידיש קינד".
אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה.
והוסיפה בפולנית: "תשאפי תמיד להגיע לפלשתינה". זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו. אך גוי, לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת, שמרי בלב.
את הפסוק שאומר לך עכשיו, תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
בעיני רוחי אני חוזרת למחוזות אלה ובעיקר למעמד
המצמרר הזה. תחילה בעיני ילדה נעזבת, נעקרת מהורים ומשפחה ללא שייכות לאיש. ילדה
של אף אחד. רק כשבגרתי ונעשיתי לאם, התפניתי רגשית לראות אותה - את אמי באותם
רגעים. חושבת מה הרגישה, על מה חשבה, ומהיכן שאבה את תעצומות הנפש, הנחישות
והתעוזה, להטיל עלי את השליחות להמשך קיומו של עם ישראל.
תכניתם הנועזת של הורי ודודתי התנהלה כמתוכנן... ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי.
תכניתם הנועזת של הורי ודודתי התנהלה כמתוכנן... ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי.
למרות ילדותי ונעורי הקשים הצלחתי, בע"ה, להקים
בית ומשפחה בישראל.
את היסודות של מה שיש בי נטעו בי הורי, בשנות ילדותי. ועל כן החלטתי לעסוק בחינוך בגיל הרך, כגננת וכמפקחת מחוזית על גני ילדים.
את היסודות של מה שיש בי נטעו בי הורי, בשנות ילדותי. ועל כן החלטתי לעסוק בחינוך בגיל הרך, כגננת וכמפקחת מחוזית על גני ילדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה