מאת : ד"ר אמונה נחמני גפני
הסתרת
ילדים יהודים בשואה תוארה כבר בהזדמנויות אחדות בעיקר מן הצד היהודי. דומה, כי
מנקודת מבטם של המצילים לא בוררה דיה. במרוצת הזמן השפיעו נסיבות אלה ואחרות
זיכרון, הנצחה, פוליטיקה על חלק מהתיאור. לפיכך, עדויות ראשוניות של מצילים שנמסרו
במועד קרוב לתום המלחמה הן מקור שראוי לבדוק להבהרת מניעי ההצלה וקשייה.
בין העדויות הרבות השמורות בארכיון ההיסטורי
היהודי zydowski instytut historyczny z.i.h. ), להלן: ז'יך ( בוורשה נמצאות עדויותיהם של אזרחים פולנים שהצילו ילדים יהודים
בתקופת מלחה"ע השנייה ושנמסרו בשנים 1947-1945.
מתוך עדויות
אלה בחרתי לדון במדגם של 16 עדויות, שיש בהן עדות טרייה על חווית מעשה ההצלה
מנקודת ראותם של המצילים.
חלק מן העדויות מתייחס לתקופת המלחמה בלבד ואילו
באחרות העדות כוללת גם את התקופה שלאחר המלחמה, עד למועד מסירתה.
העדויות הן מבעם האישי של המצילים ויש בהן ביטוי
לזיקותיהם האישיות והחברתיות ולתפיסת עולמם - מעשה ההצלה הפרטי הוא הפריזמה דרכה
שטחו העדים את סיפורם.
הסתרתו
של ילד לאורך זמן חייבה את המציל לדאוג להעסקתו במידה זו או אחרת - במשך שעות היום
כדי שלא לעורר את חשדם של השכנים.
מידת יכולתם של המצילים להקל על תהליך היקלטותם
והסתגלותם של הילדים, הורידה את רמת הסיכון שבהחבאתם. כך למשל בעדותה של מצילה
שאספה לביתה ילדה ששוטטה בין כפרים: "טיפלתי בסבינה כמו בבת שלי. לימדתי אותה
אותיות, אחר כך לכתוב ולקרוא ולהתבטא יפה (היא דיברה בעגה כפרית), לאכול יפה,
להיות אדיבה לכולם [?]".
היו
גם התמודדויות שהיו תוצר לוואי של מעשה החבאה; כך למשל גרם החשש שייודע שהילד
יהודי והרצון למנוע חיטוט יתר בנסיבות הימצאותו במחיצתם, להסתגרותם של המצילים
בתוך עצמם והביא להתבדלותם החברתית מן הסביבה בה הם חיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה