מיומנה של מאשה רולניקיטיא ילדה בת 14 :
זעקת האימהות במחנה העבודה
"להתפזר הוא לא נותן. משחרר רק את המסיקים והטבחים.
מהגוש השני החיילים מוציאים שתי נשים קשישות מריגה. הן חולות ולא יצאו לבדיקה. (גַנס בדיווח
ציין שיש שתי חולות.) לוקחים אותן למכוניות סגורות שחורות. לא שמנו לב מתי הן
נכנסו.
חיילים אחרים לוקחים
מהנשים שעומדות בקצה המסדר את ילדיהן. ברגע הראשון איש לא הבין כלום, פתאום התחילו
צעקות חזקות. האימהות רצו אל המכוניות, לא רוצות לתת את הילדים, בוכות, צועקות ומקללות.
אחת מתחננת בפני החייל, שירשה לה לנסוע עם בנה. אחרת נופלת על האדמה ותופסת את
רגלו של החייל שלא יוכל לקחת את ילדה. אבל החייל בועט בה במגף בפנים והולך עם הילד
הצועק בהיסטריה על ידיו. אישה צעירה מנסה בכוח לקחת ממנו את הילד, נושכת את החייל,
אבל שניים אחרים תופסים אותה, מעקמים לה את הידיים, היא נאבקת בידיים שלהם בחוסר
אונים, מנערת בראשה, צועקת לשמים.
אמא אחת בעצמה נושאת את הילדה למכונית. נאצי חוטף את הקטנטונת,
רוצה לזרוק למכונית, אבל הילדה מחבקת את הצוואר שלו ונצמדת. האם תופסת את ראשה ונופלת
כאילו קצרו אותה. הנאצי צועד מעליה ודוחף את הילדה למכונית השחורה.
מובילים את הקשישים , האימהות רצות , מבקשות לדאוג לילדים, צועקות
את השמות שלהם, מראות באיזו מכונית.
כשהן בורקות בשחור מאיים, המכוניות יוצאות.
האימהות נשארות כאן. הן בוכות, מתייפחות, צועקות, תולשות את
שערותיהן.
את האם המעולפת אנחנו
עדיין לא יכולים להחזיר להכרה. היא שוכבת, מוחצת בידה בעיוות קומץ אדמה עם דשא שרק
התחיל לצמוח.
הרי עכשיו אביב ...
הבחורות סַפרו, שבשבת, בזמן פעולת הילדים, לקחו הנאצים שישים קורבנות – מתוכם ארבעים ואחד ילדים ושנים עשר גברים ונשים קשישים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה