דלג לתוכן הראשי

ולדק שרד בזכות אמו. "הייתי היהודי האחרון"


יורם שטיקגולד היה רק בן 3 כשהנאצים כבשו את פולין מולדתו. הוא זוכר היטב את הכלבה שכמעט הסגירה אותו, ואת הנסיעה ברכבת על ברכי קצין גרמני..
"הנאצים היו פושטים על בלוק או על אזור שלם, מוציאים את יושביו מהבתים והיינו שומעים את היריות", מספר יורם. "בכל פעם שהיו מגיעים לאזור היינו מדלגים מבית לבית, על הגגות או דרך המרתפים, ומודיע היה מכוון אותנו לאן לברוח. באחד הלילות, אחרי שלושה ימים שבהם לא אכלתי ולא שתיתי והייתי כבר חצי פגר, ברחנו לתוך אחד הבתים. בסלון עמדה אשה אוחזת בסיר מרק חם במרכז השולחן וסביבו ילדיה. אני הייתי באפיסת כוחות והוריי ידעו שאם לא אכניס משהו לפי לא אשרוד את הלילה. 'יש לי ילד חולה, אולי תוכלי לתת לו קצת מרק', ביקשה אמי אבל האשה בסלון סירבה. גברת, ואם היה לך היית נותנת?, השיבה.

"זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את אמי בוכה. פתאום נשמעו יריות, פתחנו שוב במנוסה. במשך שעה רצנו ממקום למקום, קופצים מעליית גג אחת לשנייה, עד שאיכשהו חזרנו לאותו המקום. נכנסנו שוב לדירה, הפעם היא הייתה ריקה. האשה והילדים שלה נעלמו משם, אולי נלקחו על ידי הגרמנים ואולי ברחו. המרק עמד שם באמצע השולחן ואני זוכר שהוא עדיין היה חם. חיי ניצלו ואין לי עד היום הסבר מדוע זה קרה".

יורם נזכר בכלבה שהייתה לו כשהוקם הגטו. "כלבה גזעית ויפה שהייתה איתנו בילדות, עד שיום אחד החליטו הוריי שזה כבר יותר מדי, שאי אפשר להמשיך ולגדל חית מחמד ולדאוג להאכילה בעוד אנשים מתים ברעב. אבא קנה רעל והחליט להמיתה. אבל אחרי שלושה ימים היא חזרה פתאום לחיים. היינו משפחה דתית ופחדנו לנסות שוב, אבא החליט להבריחה החוצה ושילם עבור הברחתה".

הוא לא דמיין שיפגוש שוב בכלבה, שעות בודדות לאחר שהגיע עם אמו למסתור מחוץ לגטו. "אבא כנראה דאג שיביאו לי בחזרה את הכלבה. הייתי כל כך מאושר לראות אותה שוב אחרי כל מה שעברתי, זה היה רגע של שמחה. אבל לא חלפה חצי שעה ונוכלים פולנים כבר הריחו הזדמנות. הם מיד חשדו שאנחנו יהודים כי לא ייתכן שבשכונה כזו ענייה מישהו יחזיק כלב גזעי ומטופח. מיד ביקשו כסף כדי לא להסגיר אותנו לגסטפו. נאלצנו לברוח שוב".

על ברכיו של קצין גרמני

גם המחבוא החדש לא החזיק זמן רב. בזמן שיורם ואמו יצאו לשאוף אוויר, בעלת הבית הפולנייה שהסתירה אותם חיטטה בחפציהם ומצאה פרווה וזוג נעליים מעור תנין שהאם הבריחה. "עד היום האחרון אימא דאגה להיראות גברת מטופחת ומרשימה", יורם מדגיש. "מה זה גברת?", צחקה הפולנייה כשחזרו השניים מהטיול הקצר בחוץ, "מנין לך כזה רכוש יקר?". האם השיבה בשאלה: "רוצה לדעת מאיפה זה? זה סיפור מעולה, אני מוכרחה לספר לך. אבל קודם כל אאכיל את הילד כמה דקות ואז אשב לספר לך". אמו של יורם הכינה לו ארוחה קצרה, ומבלי שתשים הפולנייה לב ארזה תיק קטן וחמקה מיד החוצה.

את הלילה הזה יורם לא ישכח לעולם. במזג אוויר מקפיא יצאו השניים לדרך, לבדם בשכונת העוני של ורשה. מקום המסתור הבא היה בקצה השני של הבירה הפולנית. "בעוד זמן קצר היה אמור להתחיל העוצר וידענו שאין שום דרך להגיע לשם, אלא בחשמלית שעמדה רק לרשות הגרמנים. לאימא היה עצבים מברזל, היא סיפרה לי כמה סיפורי ערש על הירח והכוכבים ואז אמרה לי – 'עולים לחשמלית'. ואני, לא אידיוט, מבין מה זה אומר".

"חיכינו שיחשיך עוד יותר וצעדנו לחשמלית של הגרמנים. עלינו על הקרון, אימא הביטה פנימה ובחרה לשבת במכוון במקום היחיד שבו ישבו ממול שני קצינים גרמנים. היא התיישבה בביטחון וחייכה, הם חייכו אליה בחזרה. כל כך פחדתי שלא יכולתי לדבר. לא פחדתי שאפלוט שטויות, פחדתי שאעשה צרכים במכנסיים מפחד ואז הם יעלו עלינו. אימא הייתה אישה יפה והם נשבו בקסמיה. אחד מהם חיזר אחריה והשני הושיט את ידיו לעברי, לקח אותי והושיב אותי על ברכיו. כל הדרך הוא סיפר לי סיפורים והראה לי דברים מבעד לחלון. בסוף הנסיעה הם נשקו לידה של אמי וירדנו בתחנה".

בריחה מחנות הצעצועים

יורם ואמו התפצלו. הוא נמסר למטפלת הנוצרייה שטיפלה בו לפני המלחמה. הוא זוכר היטב את היום שבו הגיע עמה אל גן המשחקים שהשקיף אל הגטו. הוא עמד ברחבה, ליד הסחרחרה, לצד הילדים וההורים שהשתעשעו למראה הגטו העולה באש. הוא נאלץ להעמיד פנים שהוא נהנה, כמו כולם, "ממראה אנשים נופלים כמו נרות מהגגות, מהירי ומהעשן. וזה כשאני יודע שאבא וסבא עדיין בפנים". בן שבע בלבד, ידע אז איך באמת נראה סוף העולם.

האם הלנה הסתתרה אצל חברה פולנייה. מדי שבועיים ביקרה לכמה רגעים את בנה יורם אצל המטפלת. יום אחד, נזכר יורם, במהלך טיול רגלי קצר, ביקשה המטפלת לספר להלנה דבר מה. "המטפלת סיפרה שאחת מחברותיה שיודעת עליי סיפרה זאת לבעלה. והוא ביקש לדעת איפה היא מסתירה אותי ואיפה מסתתרת אימא. הוא אמר לה שאם ילשינו עלינו, יוכלו להבטיח את עתידם הכלכלי לתמיד. אמי הייתה מספיק פיקחית להבין את הסיטואציה".

"היא סמכה על המטפלת, אבל חששה שעוקבים אחריה ולכן כל דקה נוספת מסוכנת. היא נעצרה מול חנות צעצועים וביקשה מהמטפלת להמתין לנו רגע בחוץ כי היא רוצה לקנות לי מתנה. נכנסו לחנות ואימא פנתה למוכרת ושאלה אם יש עוד יציאה. המוכרת הצביעה על דלת אחרת. ברחנו משם, משאירים את המטפלת בחוץ".

היהודי האחרון בעולם

הלנה הובילה את יורם אל מקום המסתור האחרון, בו שהה עד סוף המלחמה, בעיירה זררדוף הסמוכה לוורשה. הוא התגורר אצל משפחה נוצרית שקיבלה כסף רב עבור הסתרתו. "הייתי די חופשי שם להסתובב ולנשום אוויר, ידעו שאני יהודי אבל קיבלו כסף טוב כדי לשמור עליי". כשהודיעו שהסתיימה המלחמה, הניח יורם שנותר לבדו בעולם. "לא פגשתי אפילו יהודי אחד בתקופה ההיא והנחתי שכולם מתו, שנשארתי היהודי האחרון בעולם. הייתי רק בן תשע אבל דאגתי שנשארתי לבד ושאינני יודע מה עושים עכשיו בעולם".

האם הלנה והאחות ונדה הצליחו לשרוד והתאחדו בצדו השני של נהר הוויסלה ששוחרר חצי שנה קודם לכן בידי הצבא האדום. עברה חצי שנה עד שיכלו האם והאחות להגיע לזררדוף ולבקר את יורם.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…