ילדים בשואה

יום ראשון, 31 ביולי 2016

ד"ר אהרון עינת על תקופת ילדותו בגטו וילנה: מלחמת הקיום של ילד



  

מדי פעם ערכו הגרמנים ביקורי פתע בגטו. עצם הופעתם בשער,גם לא במסגרת אקציה, הייתה מכניסה את התושבים לבהלה, כי אף פעם לא ידענו מה באמת עומד לקרות. ליתר ביטחון רצנו להתחבא, אף בעלי ה"שיינים" שבינינו, לא כל שכן "הבלתי לגליים" כמו אמי וסבתי. אני זוכר שהיו גם לא מעט בהלות שווא, ואכן, באחד המקרים התעקשתי, לחרדת אמי, להישאר בבית ולא לרדת למאלינה שהייתה במרתף דירה סמוכה.
בסוף ‏1941 הופסק רצף האקציות והחלה תקופת רגיעה יחסית, של כשנה וחצי, שהתבררה לתושבי הגטו רק בדיעבד – כל אותו זמן הם חיו עדיין בחרדה ובחשש. עם הזמן התחלתי למכור סיגריות. עשיתי זאת גם כדי להקל על מצבנו הכלכלי וגם כדי להתעסק במשהו. את הסיגריות, שמכרתי על פי יחידה, היה מבריח דודי. כמוני היו עוד ילדים "סוחרים" ונוצר בינינו איזשהו "הווי" משותף. חוויתי אפילו ניסיון לא נעים כשילד מבוגר ממני הוליך אותי שולל וגנב ממני חפיסת סיגריות. קרה גם שמישהו ביקש ממני שש סיגריות ולא ידעתי איך לחשב את הסכום... כתוצאה מכל אלה, אמי החלה להתלוות אליי ובהדרגה עבר "המסחר" אליה. אני, ככל הנראה, התמקדתי באותו זמן בתחביב העיקרי שלי – קריאה.
  מקור : אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'  ,שנת ההוצאה: 2013

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה