ב-27 במרץ 1944, עם שחר, פרצו למחנה חיילים גרמנים עם ליטאים.
למודי ניסיון, בלי לדעת מה בדיוק מטרתם של הגרמנים, התחלנו לחפש לנו
מאלינה. בדוחק נורא הצלחנו להגיע לדירת הקרקע של משפחה בעלת מעמד במחנה, בתקווה
שנוכל להסתתר אצלה. עשרות אנשים כמונו נדחסו אל הדירה בעוד בעליה מתחננים שנעזוב
כי אין לאל ידם להושיע. ואכן, כולם כמעט עזבו, ואילו אמי התעקשה להישאר. זה הציל אותנו.
התברר שהייתה להם מאלינה מתחת לדירה שהכניסה אליה הייתה דרך פתח ברצפה שהמכסה שלו
התמזג עם הרצפה ולא ניתן היה להבחין בו. בשלב האקציה היא הייתה עדיין בור, אך
נועדה להיות מנהרה עם פתח יציאה מחוץ לגדר המחנה. במאלינה (מקום מחבוא) היה דוחק קשה לתיאור ולא נותר לנו כמעט אוויר
לנשימה. הנחבאים עשו את צרכיהם בפינת הבור והסירחון היה בלתי נסבל.
לאחר שהסתיימה האקציה התברר שהיא חלה רק על ילדים. כמאתיים בנים
ובנות שנתפסו, מטף ועד גיל 14,נלקחו כנראה לפונאר.
המחזות היו קורעי לב: ילדים
יחידים להוריהם נקרעו מזרועות אמהותיהם ואבותיהם. הורים שניסו להתנגד הוכו קשות
ואף נורו. מאותו רגע נעשינו אנו, הילדים, "בלתי לגליים".
לאחר האקציה נאסרה על הילדים שנותרו התנועה בשטח המחנה. כדי שלא נתגלה,
אפילו לסביבה הקרובה ביותר, היינו שוכבים במיטה מכוסים בשמיכות. לאחר זמן הרחבנו
את "מרחב המחיה" והתחבאנו מתחת למיטה ובהדרגה בחדר כולו. לאחר מכן
התחבאנו בפרוזדור ובחדר המדרגות, עד שמצאנו את עצמנו רוב הזמן בעליית הגג. יחד עם
ילדים אחרים שניצלו מהאקציה שיחקנו ולמדנו בכיתת לימוד של המורה הנערץ אופסקין,
בתוך מאלינה שהכניסה אליה הייתה דרך דופן תנור שניתנה להזזה.
תוך כדי שהייה בעליית הגג הבחנו בפתח בתוך הקיר העשוי לבנים אדומות.
זה עורר את סקרנותנו והתחלנו לפנות את האשפה שמאחורי הפתח, כולל קורת עץ גדולה
שהפריעה להתקדמותנו. מעודדים מהצלחתנו המשכנו בפינוי וגילינו שקיים חלל בין התקרה
של חדר המדרגות לגג הפח המשופע. רוחב החלל היה כרוחב חדר המדרגות וגובהו 40-50
סנטימטרים.
ככל שהתקדמנו אל מרכז הגג גבה החלל ואפשר אפילו ישיבה. החלטנו שנעשה
מחלל זה מאלינה שאנשים ייכנסו אליה בזחילה, יתקדמו לעבר המרכז ויתיישבו, והאחרונים
שייכנסו יסתירו את הפתח באמצעות לבנים שיונחו מבפנים. לשם כך הכנו ערמה של לבנים,
דאגנו למים ואף השגנו מצבר, מתוך כוונה, ילדותית כמובן, לספק תאורה למתחבאים.
בתחילת יולי 1944 נשמע שאון תותחים. חששנו שגורלנו נחרץ. ואכן, ממש
בימים האחרונים עבר הפיקוד על המחנה לידי הס"ס, ובאקציה מתמשכת נתפסו יהודי
המחנה והובלו לפונאר. רבים התחבאו בתוך מאלינות) מקומות
מחבוא) שהכינו בעוד מועד. חשנו ייאוש מוחלט, לא הייתה לנו מאלינה מסודרת וכל
ניסיונותינו להגיע למרתף שבו התחבאנו באקציה של הילדים עלו בתוהו. קיום המאלינה
נודע ברבים ועשרות ואולי מאות אנשים, צרו עליה.
לנו לא היה כל סיכוי להגיע לשם, ובלית בררה הובלנו את בני המשפחה אל
המחבוא "שלנו" בעליית הגג. יחד איתנו היו דודתי ביילה, עם שני בני דודיי
אברהם ומשה, ועוד רבים – יותר מעשרים נפשות. שמענו את קולות המחפשים שהגיעו עד
אלינו, ואת היריות בחצר המחנה שבהן נורו למוות כארבע מאות איש שנתגלו אחרי האקציה.
דאגנו שלא להשמיע הגה. שכבנו שם כשלושה ימים, בחום האיום של יולי, תחת גג פח, ללא מים
ומזון. הצמא הטריף את הדעת, אך זכינו – גם הפעם לא גילו אותנו! לאחר זמן מה שמענו
קולות בפולנית. הבנו שהגרמנים עזבו ו"השכנים" באו לקחת שלל קל. ואז
יצאנו! כל מי שהתחבא במרתף, שמאז אקציית הילדים הפך למנהרה, נרצח. הגרמנים גילו את
המנהרה ודרך פתח היציאה החדירו גז שהמית את כולם.
ימי המלחמה האחרונים
יצאנו מהמחנה – שש נפשות של משפחה אחת: אמי, אחי, דודתי ביילה ושני
ילדיה, ואני. היינו חסרי כול, מלבד הלבוש שלגופנו. עשינו את הדרך לכפר קרוב של
פולנים שאתם היו הוריי בקשרי מסחר לפני המלחמה. אף שבלטנו בשטח, וגרמנים, ליטאים
ומלשינים למיניהם עדיין הסתובבו ברחובות, הצלחנו להגיע לכפר. חששנו שמא האיכרים
יסרבו לתת לנו מקלט, אך נראה כי הקשרים הטובים עם אבי עמדו לזכותנו.
"התארחנו" אצל איכר שהסכים
לקבלנו אל ביתו, אך לאחר ימים ספורים גברה הסכנה ונאלצנו לעזוב.
נדדנו בין כמה איכרים – לא אכלנו לשובע אך גם לא סבלנו רעב. היו ימים ולילות שבהם
הסתתרנו באורוות. מצב זה נמשך כעשרה ימים. ראינו את ההצלה בפתח, אך עדיין פקפקנו
אם נזכה להגיע אליה. אפילו ברגע האחרון איים עלינו "משוגע" הכפר שהוא
הולך להודיע לגרמנים שיש 'ז"ידים"בכפר.
אך פתאום הגיעו חיילי הצבא האדום וחיינו השתנו באחת. קשה
לתאר את תחושת השחרור מסכנת המוות הבלתי פוסקת ואת המעבר לחיים
"נורמאליים" ככל האדם – חופשיים מפחד הסגרה, רדיפה ו...פונאר. לא עוד
חיות נרדפות, אומללות – אנחנו בני חורין! ניצלנו ממוות. עכשיו היה עלינו לבנות
מחדש את חיינו, להתחיל חסרי כול מבראשית.
מקור: אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו וילנה, מורשת - בית עדות
ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013
עמוד: 24
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה