"נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה
בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה
ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא
נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה
ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את
תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות
נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים.
שוב לא ויתרתי!
בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך
הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל
שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב
מכות.
הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת
הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה
בה.
בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות
מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי עליהם ומהחלון ראיתי את הנשים
שלנו, כולל בנות משפחתי, עומדות לצאת במשלוח אל מחוץ למחנה. זיהיתי את דודה מלכה
וצעקתי לעברה: "איפה את משאירה אותי? אתן הולכות לחיים, ואני הולכת
למוות". כל כך רציתי לחיות! בייחוד כאשר בנות משפחותי, שהייתי כה קשורה
אליהן, לא נמצאו במחיצתי. אם למות – אז יחד אִתן! עד היום איני מבינה את התנהגותי
באותם רגעים. לאחר המלחמה הן סיפרו לי, שכל הזמן רדפה אחריהן תמונת פניי הצמודים
לחלון הקטן והזעקה שהשמעתי. המשפט הנורא הדהד באוזניהן כל הימים, כמו מתוך איזה
קבר.
אחת הנאציות סימנה לי בידה כמי שאומרת "אני עוד אראה
לך…". היה ברור שבכוונתה להרוג אותי. אחדות מהנשים שנכלאו במחסן היו מוכרות
לי. אחת מהן, גברת קניפר, מבוגרת ממני בשנים, ליטפה והרגיעה אותי (היום היא
מתגוררת בארצות הברית).
במשך יומיים היינו כלואות במחסן ללא מזון או מים. לשם מה
לספק מזון למי שממילא צועדים אל מותם…
כעבור יומיים הוציאו אותנו משם. אז לא האמנו, וגם היום קשה לתפוס
שהיינו הקבוצה היחידה ששרדה, לאחר שכבר הייתה בתאי הגזים. רק אנחנו יצאנו
משם על הרגליים. אותי הכניסו לבלוק של החולים והמוזלמניות.
שוב הייתי נידונה למוות הממתינה לתורה.
בעת היותי כלואה, ובטרם הוציאו את המשפחה עם יתר הנשים מאושוויץ,
נודע הדבר לדבורה בת דודתי, שהייתה מופרדת מאתנו בבלוק הילדים. היא ביקשה מהנאצית
רשות להיפרד, ובאופן מפתיע נענתה בחיוב. המשפחה נפרדה ממנה, ואיש לא האמין שעוד
ייפגשו. הם סיפרו לה היכן נשארתי.
עם שחרורי מתא הגזים רצתי מיד לבלוק הילדים, שבו נמצאה דבורה.
הבלוק היה סגור בשל מחלת סקַרלָטינה (שָׁנית) מדבקת. קראתי לדבורה דרך החלון הקטן,
והיא – לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבה הוכחה לתחיית המתים: אני, עם מטפחת
ספוגת דם, מוזלמנית טיפוסית. דבורה הייתה מופתעת מאוד לראותני בחיים לאחר שידעה להיכן
נשלחתי. הייתי רעבה וחלשה מאוד אחרי ימים ללא אוכל, ודבורה נתנה לי את מעט הלחם
שהיה ברשותה.
מרוב ייאוש אמרתי לה: "אם לא תוציאי אותי מכאן, שוב ישלחו
אותי לתא הגזים. עשי משהו!". כעבור מספר ימים דבורה אכן הצליחה להוציא
אותי מבלוק המוזלמניות ולהעבירני לבלוק הילדים. בזכות דבורה שוב ניצלתי ממוות.
בבלוק הילדים התנאים היו טובים יותר. דבורה טיפלה בי וסעדה אותי.
הייתי חלשה מאוד. דבורה ניקתה לי את הראש שוב ושוב, כי הייתי מוכת כינים. לאחר
שהוכיתי היו ראשי ושיערי ספוגים בדם, וזמן רב לא חפפתי את הראש. כל שבוע הייתה הקאפו
בודקת את ראשי הילדים במטרה לאתר את נושאי הכינים. הודות לטיפולה המסור של דבורה,
לא גילחו את שׂערי.
רק לאחר זמן התברר לי מדוע שחררו אותנו מתאי הגזים, מבלי להשלים את
"המלאכה": בסוף 1944, כשתבוסת הגרמנים כבר הייתה באופק, הם הרסו את
הקרמטוריום ואת תאי הגזים כדי להעלים עדויות ולחסל ראיות לקיומו של מנגנון ההשמדה.”
אייזנשטט
(ליכטר) מרים, הפרתי את מחסום השתיקה, הוצאת
המשפחה, מאי 1992.
מקור
המידע וקרדיט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה