דלג לתוכן הראשי

סיפורה של הנערה מרים אייזנשטט ליכטר: עדות מתא הגזים באושוויץ




"נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים.
שוב לא ויתרתי!
בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב מכות. 
הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה בה.
בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי עליהם ומהחלון ראיתי את הנשים שלנו, כולל בנות משפחתי, עומדות לצאת במשלוח אל מחוץ למחנה. זיהיתי את דודה מלכה וצעקתי לעברה: "איפה את משאירה אותי? אתן הולכות לחיים, ואני הולכת למוות". כל כך רציתי לחיות! בייחוד כאשר בנות משפחותי, שהייתי כה קשורה אליהן, לא נמצאו במחיצתי. אם למות – אז יחד אִתן! עד היום איני מבינה את התנהגותי באותם רגעים. לאחר המלחמה הן סיפרו לי, שכל הזמן רדפה אחריהן תמונת פניי הצמודים לחלון הקטן והזעקה שהשמעתי. המשפט הנורא הדהד באוזניהן כל הימים, כמו מתוך איזה קבר.
אחת הנאציות סימנה לי בידה כמי שאומרת "אני עוד אראה לך…". היה ברור שבכוונתה להרוג אותי. אחדות מהנשים שנכלאו במחסן היו מוכרות לי. אחת מהן, גברת קניפר, מבוגרת ממני בשנים, ליטפה והרגיעה אותי (היום היא מתגוררת בארצות הברית). 
במשך יומיים היינו כלואות במחסן ללא מזון או מים. לשם מה לספק מזון למי שממילא צועדים אל מותם…
כעבור יומיים הוציאו אותנו משם. אז לא האמנו, וגם היום קשה לתפוס שהיינו הקבוצה  היחידה ששרדה, לאחר שכבר הייתה בתאי הגזים. רק אנחנו יצאנו משם על הרגליים. אותי הכניסו לבלוק של החולים והמוזלמניות.
שוב הייתי נידונה למוות הממתינה לתורה.
בעת היותי כלואה, ובטרם הוציאו את המשפחה עם יתר הנשים מאושוויץ, נודע הדבר לדבורה בת דודתי, שהייתה מופרדת מאתנו בבלוק הילדים. היא ביקשה מהנאצית רשות להיפרד, ובאופן מפתיע נענתה בחיוב. המשפחה נפרדה ממנה, ואיש לא האמין שעוד ייפגשו. הם סיפרו לה היכן נשארתי.
עם שחרורי מתא הגזים רצתי מיד לבלוק הילדים, שבו נמצאה דבורה. הבלוק היה סגור בשל מחלת סקַרלָטינה (שָׁנית) מדבקת. קראתי לדבורה דרך החלון הקטן, והיא – לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבה הוכחה לתחיית המתים: אני, עם מטפחת ספוגת דם, מוזלמנית טיפוסית. דבורה הייתה מופתעת מאוד לראותני בחיים לאחר שידעה להיכן נשלחתי. הייתי רעבה וחלשה מאוד אחרי ימים ללא אוכל, ודבורה נתנה לי את מעט הלחם שהיה ברשותה.
מרוב ייאוש אמרתי לה: "אם לא תוציאי אותי מכאן, שוב ישלחו אותי לתא הגזים. עשי  משהו!". כעבור מספר ימים דבורה אכן הצליחה להוציא אותי מבלוק המוזלמניות ולהעבירני לבלוק הילדים. בזכות דבורה שוב ניצלתי ממוות.
בבלוק הילדים התנאים היו טובים יותר. דבורה טיפלה בי וסעדה אותי. הייתי חלשה מאוד. דבורה ניקתה לי את הראש שוב ושוב, כי הייתי מוכת כינים. לאחר שהוכיתי היו ראשי ושיערי ספוגים בדם, וזמן רב לא חפפתי את הראש. כל שבוע הייתה הקאפו בודקת את ראשי הילדים במטרה לאתר את נושאי הכינים. הודות לטיפולה המסור של דבורה, לא גילחו את שׂערי.
רק לאחר זמן התברר לי מדוע שחררו אותנו מתאי הגזים, מבלי להשלים את "המלאכה": בסוף 1944, כשתבוסת הגרמנים כבר הייתה באופק, הם הרסו את הקרמטוריום ואת תאי הגזים כדי להעלים עדויות ולחסל ראיות לקיומו של מנגנון ההשמדה.
אייזנשטט (ליכטר) מרים, הפרתי את מחסום השתיקה, הוצאת המשפחה, מאי 1992.
 מקור המידע וקרדיט

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…