כיצד שרד הנער משה יחימוביץ את השואה?

"הוא היה הצעיר מבין שמונה אחים ואחיות שנולדו לשמעון ורשל רשקה (שאני קרויה על שמה) יחימוביץ' בלודג' שבפולין. משפחה דתית, ציונית, רבת תינוקות וילדים שכבר נולדו לאחיות ולאחים הגדולים, שהתפרנסה כולה, ובכבוד, ממחסן עצים שהיה בבעלותה. בבית דיברו לא מעט על ישראל, אבל היו נטועים בלודג', שם לכד אותם הכיבוש הנאצי, והשכונה שלהם הפכה לגטו לודג'."

 "את אבא שלי ואת אחיו בנימין, שהיו נערים, לקחו הגרמנים לעבודות כפייה. זה הציל את חייהם. כל השבט הגדול וההומה שנשאר בגטו – הושמד. הם עבדו בעבודות פרך. חפירות, כריית פחם. עומדים במי קרח, סובלים רעב קשה, קור ומלקות, לבושי שקים, ניזונים משאריות לחם מקולקל.

אלה היו "מחנות עבודה", לא מחנות השמדה, אבל חבריהם נורו לעיניהם מעשה שגרה, עונש על כל דבר. אי שליטה בצרכים, איטיות בעבודה, מצב רוח רע של מעניהם, בוודאי ניסיונות בריחה – נענו בירי. 

בעדותו ביד ושם מספר אבא שלי שהיה חלש ורעב מכדי לנסות לברוח, אבל היה עד לניסיון של קבוצת יהודים בלגים להימלט אל חבריהם בחוץ שניסו לשחרר אותם. הם נתפסו ונתלו לעיני האלפים במחנה, והיו תלויים שם עד שעורבים כילו את בשרם".

שנים רבות אחר כך, אחרי שניצל, ועלה לישראל, והקים משפחה, אני הייתי בת 15, בקשה ממנו התביעה הגרמנית לבוא לגרמניה ולהעיד נגד סגן מפקד המחנה שנלכד והועמד לדין. אבא שלי ראה אותו רוצח יהודים במו ידיו. בהתחלה הוא סירב. הוא היה מהניצולים שרצו להניח מאחוריהם הכול, לא לחשוב ולא לדבר על מה שקרה. בסוף השתכנע, נסע מלווה באימא שלי, והביא להרשעתו של הנאצי. לא הייתה לו שום תחושת סיפוק או ניצחון מזה. הוא היה איש מוזר, נקמה פשוט לא הייתה בתוך מבנה האישיות שלו".

מקור וקרדיט : הפוסט של ח"כ שלי יחימוביץ