בתי הספר בגטו מספר 1
החלו לפעול כבר ביום השלישי להקמתו, היינו ב-8 בספטמבר 1941, במהלכן של האקציות
ההמוניות נגד היהודים. היוזמה לכך באה ממשה אוליצקי (אלידסקי),מי שהיה בעבר נשיא
אגודת המורים העברים וממייסדי הגימנסיה העברית.
על אף הייאוש והחשש מהבאות ששררו
בגטו, הוא הציע ליודנראט לקבוע מסגרת לטיפול ולהשגחה על הילדים, שבה יתקיימו
לימודים בעלי תוכן אחיד לכל הזרמים החינוכיים. בתי הספר נקראו פורמאלית
"מוסדות השגחה", בשל האיסור לקיים בהם לימודים.
היודנראט, שהיה טרוד
באותו זמן בשאלות של חיים ומוות, לא הקדיש להצעה תשומת לב מרובה, אך נתן את הסכמתו
לרעיון ובלבד שיקוימו שני תנאים: א. הטיפול בילדים יהיה בלתי מפלגתי; ב. הלימודים
לא יתקיימו בכיתות, אלא במבנים נטושים שיוכשרו לחדרי לימוד.
המורים עצמם, כששים במספר, ניגשו לעבודה ופירסמו
מודעות על רישום הילדים לבתי ספר, ערכו את הרישום בפועל ודאגו לסדר ולניקיון. הם גם הפיגו את החשדות של
תושבי הגטו שהיססו לרשום את ילדיהם מחשש לאיזה מעשה תרמית מצד היודנראט. וכך כבר בנובמבר 1941 החלו בתי הספר לפעול.
בתחילה הוקמו בגטו
הראשון שני בתי ספר: מספר 1 ברחוב רודניצקה 13 ,שעבר בתוך זמן קצר לסטראשון
12,ומספר 2, ששכן בחורבת בית המדרש יוגיכס (יאגיכעס) ברחוב שאוולי 1.עם
התייצבות החיים בגטו נפתח ב-18 בנובמבר 1942 בית ספר שלישי, ברחוב הגרמנים 21.
מנהלי בתי הספר היו:
יוסף לייקין, גדליה בושל ולייב טורבוביץ' (לשעבר מנהל הגימנסיה העברית) ,בהתאמה.
עד סוף ספטמבר 1941 נרשמו לבתי הספר כ3,000 ילד מגיל שש עד ארבע עשרה שנה.
מקור : אהרון עינת, חיי יום־יום בגטו
וילנה , מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', שנת ההוצאה: 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה