דלג לתוכן הראשי

הגרמנים וחינוך ילדים יהודיים בפולין



תשומת לב מיוחדת הפנו הגרמנים לילדי היהודים. הם ראו בהם סכנה, כממשיכי קיומה של התרבות היהודית, והתייחסו אליהם כאל איום ( עופר 2002) .
לכן הם הפסיקו את לימודי הילדים , בעוד היהודים מצדם פעלו בכל דרך לקיים את הלימודים עבור ילדיהם , כפי שסיפרה איילה :

"אחי הגדול ואחותי היו רגילים ללמוד בבית . נאלצנו להעמיד שומר מיוחד מבני המשפחה , שישגיח מפני בואם של הגרמנים . יום אחד עמדתי על המשמר והנה הופיע איש הס"ס . הוא סחב אותי לתוך הבית וגילה את המורה ואת התלמידים . הוא איים עלינו במוות . לאחר אותו מקרה עברנו ללמוד במרתף."

מבוגרים וילדים ייחסו חשיבות רבה ללימודים ולהשכלה. הילדים חוו בחריפות את הניסיון שכמעט הצליח למנוע מהם רכישת השכלה. 

בהמשך חייהם הם ביטאו את תחושות הפגיעה מהחסר ההשכלתי שנגרם להם כילדים במלחמה ( בלטמן , 2002 : 97) . הם נהיו מודעים לכך בעיקר לאחר המלחמה, כשנבדק הידע ההשכלתי של כל ילד  בנקודת הפתיחה לתהליך הלימוד המחודש. 

התברר אז שהיו ילדים צעירים שלמדו מעט והיו כאלו שלא למדו כלל. העדר השכלה דרבן רבים מהילדים להצטיין בהמשך חייהם ולהצליח בלימודים.  החסר הלימודי נשאר תזכורת מתמדת להתנכלות הנאצית ודרבן אותם להשלים את השכלתם. כל הישג לימודי נחשב אחר כך , במהלך חייהם , עניין בעל חשיבות רבה וכמקור לגאווה. דוד סיפר :

"אחד הצווים הראשונים שהוציאו  הגרמנים כשנכנסו לפולין, היה שלילדים יהודים אסור ללמוד בבית ספר פולני. הייתי בכיתה ג' . כל השכלתי כשבאתי ארצה ב1947 בגיל שבע עשרה , היו אותן שלוש שנות לימוד, מחצית שנה בכיתה ו' ומספר חודשים בכיתה ז' אחר המלחמה. זה היה כל הרכוש ההשכלתי שלי. ב1953 הייתי כבר מורה לעברית. "

הגרמנים יצרו  בפולין מצבים שמנעו כל אפשרות לקיים פעילות קהילתית של חינוך ותמיכה סוציאלית . התוצאה הייתה שלאנשים ולילדים לא נותר במה להיאחז לביטחונם הרוחני , הנפשי והפיזי אלא במשפחתם.

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

מקורות המידע המצוטטים :

עופר , ד'. "ילדים ונוער בתקופת השואה", השואה היסטוריה וזיכרון , ספר היובל לישראל גוטמן, ירושלים,  יד ושם 2002 , עמודים 62-59.

בלטמן , ד'. גטו ורשה –ספור עיתונאי , עיתונאי המחתרת אודות יהודים בלי בית ספר , ירושלים : יד ושם , 2002 , עמוד 97.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…