דלג לתוכן הראשי

תלאותיה של דבורה גד, בת 10, בזמן השואה



"שמי דבורה גד. נולדתי בשנת 1933, בשם נעורים: גד פמנבאום.
 נולדתי בעיר צרסטוחובה, פולין. עליתי לארץ בשנת 1949 
 "בזמן מלחמת העולם השנייה (1939) אבי אמר לאחי לקחת אותי ואת אמי לבונקראבא שלי יצא מהגטו כדי להביא למשפחתי אוכל. הגרמנים תפסו אותו והרגו אותו. אח שלי היה מוצלח מאד בלימודים הוא היה גדול ממני ב – 8 שנים. לאחר שהרגו את אבי, אחי הצטרף למחתרת.

אחי לא אמר לי זאת מכיוון שהוא פחד שאספר לגרמנים שהוא במחתרת והוא לא סמך עלי מכיוון שהייתי קטנה.

בזמן המלחמה אחי נתן כסף לגויה שאמי הכירה כדי שהיא תשמור עלילאחר זמן מה אחי סיפר לי שהוא במחתרת ושהוא נקם אל מות אבינו. אחי נתן לי תעודת זהות מזויפת, שמי היה בה קובלסקה, ואמר לי שכנראה אנחנו לא ניפגש יותר לעולם. הוא ביקש ממני לא לשכוח מי אני ומאיפה באתי."

"בזמן המלחמה אחי נהרג".

"אני נסעתי עם הגויה לביתה שם שהיתי זמן קצר עד שהגויה סילקה אותי מביתה מכיוון שהיא פחדה שיגלו אותי.
לא ידעתי את הדרך לוורשה אך הצלחתי לאחר הליכה רבה להגיע לשםכאשר הגעתי לוורשה הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת לצרסטוחובה. קיבלתי כרטיס ונסעתי לצרסטוחובה.

כאשר הגעתי, הלכתי לבית של האמא של הגויה והיא הסכימה לשמור עלי ללילה אחד, חיפשתי קבוצות יהודים אשר עובדים בגטו. הצטרפתי אליהם וחזרתי לגטו. מהגטו הוציאו אותנו לכל מיני עבודות".

"אני הייתי בטוחה שנשארתי לבד. חשבתי שאני לבד אך לאחר כמה ימים אמי הגיעהבסוף המלחמה הרוסים שחררו את המחנות. אני ואמי יצאנו מהמחנה. היה חורף וירד גשם חזק ולא היה לנו כסף לקנות אוכל. פנינו לצבא הרוסי ובקשנו מהם לעזור לנו. אחד החיילים עזר לנו והוא הביא לנו אוכל".

"מכיוון שלא נתנו לנו להיכנס לביתנו (הוא שימש כמחסן תרופות) אז ניסינו להיכנס לבתים של אנשים אחרים. שאלנו גויים האם הם יכולים לעזור לנוהם לא עזרנו לנו והם אפילו לא הביאו לנו כוס מים. אני זוכרת, שלכל בית שהיינו נכנסים אליו היו שואלים אותנו "אתם עדיין חיים"? כמתפלאים שהצלחנו להישאר בחיים.
אמא של אמרה לי שהיא הולכת למכור קמח בעיר אחרת כדי להרוויח קצת כסףכשהיא חזרה אמרתי לה שגם אני נוסעת למכור קמח. כאשר חזרנו והמלחמה הסתיימה, נכנסתי לתיכון אך לא הצלחתי ללמוד בו מכיוון שלפני המלחמה למדתי רק שלוש שנים."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…