דלג לתוכן הראשי

קשיים והישרדות של ילדים בודדים בגטו



ילדים שנשארו בודדים בגטו הבינו שלא יהיה מי שייקח עליהם אחריות או יעזור להם, ולכן הם דאגו לעצמם. לעתים הם קיבלו על עצמם אחריות ודאגו גם לשרידי המשפחה שנותרה. באין אלטרנטיבה אחרת , הם מצאו עבודות ירודות שהניבו שכר זעום וכך ניסו להעביר זמן ולהתקיים. הם דאגו להכין את עצמם לקראת העבודה וגם דאגו לקבל שכר עבודה. חסייה , שהייתב בורחת כל יום בגניבה מהגטו ועובדת לפרנסתה אצל נוצרים בעיר , סיפרה :

" עבדתי אצלה כמו שהייתה עובדת המשרתת אצלנו. בסוף היום קיבלתי פרוסת לחם עבה וספל מרק להביא לאחותי. כשהגעתי הביתה אמרתי לאחותי בשמחה כי אנחנו מסודרות. נשארתי בעבודה הזו כמה ימים עד שהילד של בעלת הבית החדשה התחיל להצביע עליי ואמר : "יהודייה אני לא רוצה אותך פה בבית שלנו" . בעלת הבית אמרה שכדאי שאלך , כי השכנים ירננו וכך סיימתי לעבוד" .

ילדים שנשארו לבד , אף על פי שהיו בעלי יכולת ויוזמה להשיג לבדם מזון לקיומם , חיפשו בכל זאת קשר וקירבה אנושית עם קרובי משפחה. התחברות עם משפחה דרשה מהם לעתים להשיג יותר מזון כדי לספק את האנשים הנוספים, ובכל זאת הם תרו אחר קשרי משפחה ושמחו למצוא אותם. חסייה המשיכה וסיפרה איך נלחמה בבדידותה.

" זה היה ב1942 . הייתי ילדה בת שלוש עשרה לבדי. עכשיו התחילו להעביר את כל ילידי העיר לשכונה שלנו. כשהגיעו לגור לידי אנשים התחלתי בכל פעם לקשור קשרים עם הדיירים החדשים. עד שהגיעו קרובי משפחה של אמי. מאד שמחתי לראות את דודי עם שלושת בניו. כי הייתה לו שוב משפחה" .

 חזרה של ילד בודד לגטו הייתה חלק משגרה . גם שכבר התגורר מחוץ לגטו . הגטו היה המקום שבו יהודים וביניהם הוא הרגיש טוב, למרות הסכנה הרבה בכניסה לגטו וסכנה רבה אף יותר בשהייה בו.  הילד נטה לסמוך על היהודים בגטו שעמם הוא תקשר ואליהם חש קרבה מנטלית.  הילדים חמקו מהגטו בדרכים לא שגרתיות והשיגו מצרכי מזון .ההתחמקות מהגטו והחזרה אליו היו מסוכנות ביותר, אך אף על פי שידעו מה מצפה למי שייתפס, הם האמינו וקיוו שלא יתפסו. אנה נתנבלוט מתארת :

" חסייה בת אחת עשרה פרנסה את המשפחה בגטו. היא הייתה מעבירה לשוק בחלק הארי בגדים  נעלים, ועוד. בתמורה קיבלה אוכל. לא פעם נתפסה על יד גדר החומה וראתה עין בעין את התליין. , וכל פעם הייתה בטוחה שזה סופה. למזלה בקבוצת השומרים הרוצחים התגלה אדם בעל לב. היה זה אוקראיני שחילץ אותה , ולבסוף העניק לה מחסה וסידר לה ניירות אריים . רק עם התעודות האלה קיבלה ביטחון זמני" .

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…