דלג לתוכן הראשי

סיפור התלאות של צבי גוטליב , ילד בן 7 בשואה ברומניה



"סבי התייתם מאמו בהיותו בן פחות מ-6 שנים. אביו של סבי נאלץ לצאת לעבודות ולכן, סבי שהה כל היום עד שעות הערב אצל דודו ודודתו שהשגיחו כי יאכל וישתה. לדודים לא היו ילדים והם התייחסו אל סבי כאל בנם.

בקיץ 1943, אביו של סבי לא חזר בערב מעבודת הכפייה, וכעבור שעות מועטות נודע לדודים שהוא נאסר על ידי השומרים הנאצים ונלקח אל קסרקטין, על מנת להישלח לאזור של עבודות פרך מעבר לנהר הבוג. היו שם מחנות עבודה בתנאים קשים במיוחד  ורוב היהודים לא חזרו משם בחיים. כעבור יום או יומיים, הנאצים פרסמו במודעות שהיהודי מנדל גוטליב, אביו של סבי, נורה ונהרג בניסיון בריחה. כמובן שהדודים לא סיפרו את זה לסבי וכשהוא שאל היכן אביו, ענו לו שהוא עדיין בעבודה.כעבור מספר שבועות התברר שהמודעה הייתה שקרית על מנת להרתיע אחרים מלברוח.

אביו של סבי באמת הצליח לברוח, הוא יצא מהשורה של העומדים לעלות על עגלות המסע והתחיל לרוץ. השומרים שנדהמו מהתעוזה ירו לעברו של אביו, אך, לא פגעו בו. הוא הצליח לחצות את הנחל בשחייה ולהסתתר ביערות. כל זה נודע כאשר אביו של סבי חזר לילה אחד לבית הדודים. באותו הלילה העירו את סבי משנתו והוא ראה לנגד עיניו אדם מזוקן ומלוכלך עם בגדים קרועים ונבהל  מאוד. "לקח לי זמן להכיר את אבי, מראה מזעזע זה נחרט בזיכרוני לנצח ". כעבור מספר שעות נאלץ אביו של סבי לחזור ולהסתתר ביער. מידי כמה שבועות היה בא לבקר את סבי בלילה וחוזר ליער שם שהה בחברת פרטיזנים.

סבי חי אצל הדודים עד סתיו 1943. בשנה זו הצבא הרוסי הדף את הצבא הגרמני ולעיירה אובודווקה, בה התגורר עם דודיו, הגיעה משלחת של נציגים מהצלב האדום. נציגי הצלב האדום היו  אוספים את הילדים היהודים היתומים ומעבירים אותם לעיירה בשם באלטה. שם רוכזו יותר מאלף ילדים בבית יתומים בגילאי 5 עד 14. גם סבי נשלח אל בית היתומים מבלי לדעת אם יראה אי פעם את משפחתו. הצלב האדום התחיל לשלוח את הילדים מבית היתומים לרומניה ולארצות נוספות שהסכימו לקלוט את היתומים.

התנאים בבית היתומים היו קשים מאוד. בית היתומים היה לפני המלחמה בית ספר גדול  ואת חדרי הכיתות, הפכו לחדרי לינה עבור הילדים. הניחו קרשים על הרצפות ועל הקרשים פיזרו קש ושקים וכך ישנו הילדים. גם כמות האוכל הייתה קטנה והרבה מהילדים עסקו בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה. סבי התבייש לאסוף נדבות. "היה לי ספל גדול, עמדתי על יד באר המים, שם היה מסוכן לעמוד משום שהיה קרח מסביב וילדים אחרים פחדו לגשת לשם. בקשתי מהמבוגרים ששאבו מים למלא גם את הספל הגדול שלי במים. את המים הייתי מחליף בתפוח אדמה או בפרוסת לחם  עם ילדים שהסכימו לכך".

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…