דלג לתוכן הראשי

אלה מילך שריף על רצח בנו בן השלוש של הרופא היהודי ד"ר מילך


הערת צוות המיזם : זמן רב התלבטנו אם להעלות למאגר המידע את הקטעים עליהם סיפרה אלה מילך שריף עוד בשנת 2008 , אך בעקבות הסרט האוטוביוגראפי החדש " חטאים" אודות חייה של אלה מילך שריף החלטנו ,בכל זאת , להעלות את הקטעים המצמררים הבאים למאגר המידע .


"כך תיאר ד"ר מילך את רצח בנו בן השלוש לונק-אליאש (מילך ואשתו שהו באותה עת בדירת מסתור אחרת): "...עד לשעה שמונה בבוקר באו לשם הרוצחים שלוש פעמים (למסתור בעליית הגג) ולא גילו אותם. הילד ישן. בשעה תשע כאשר בני התעורר ואמר לכולם בקולו הערב 'בוקר טוב', נבהלה גיסתי קלרה וסתמה את פיו להשתיקו. הוא חשב שהיא חונקת אותו ופרץ בבכי. 

בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה. 

כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו חי לבור. הוא הביט במבט של חיית פרא על הבתולה העירומה, היפה, תחילה ירה בבני שאותו החזיקה על ידיה ואחר כך הואיל לכבד גם אותה בכדור אחד. כך נפלו לבור, חבוקים". 

" אנחנו ב-5 ביוני 43', הנה החוזה שנחתם בין נותן המקלט אדון ב' ואשתו (להלן צד א'), לבין ד"ר מילך וגיסו, גם הוא רופא, להלן צד ב': " צד א' מתחייב בהן צדקו להסתיר את צד ב' כל עוד נשקפת סכנה לחייהם...צד ב' מתחייב בתמורה החזר מלא של הוצאות הקניות בעבור מצרכים, לפי מחיר השוק. 

תשלום עבור אחסון ושירותים-עשרה דולר בכל חודש או שווה ערך במטבע מקומי...תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שישה מורגים שדה (שטח של שני דונמים) או שווה ערך בכסף מזומן, החל מהיום הראשון ועד תום שישה חודשים. בעבור כל תקופה נוספת, ולו גם יום אחד, יקבל בעל הבית שלושה מורגים שדה נוספים או תמורתם. הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני". 

אבל האיכר ב' לא מסכים להשאיר את הילד, גם שמו לונק, מחשש שימיט אסון על כולם. "הממזר הקטן", הוא מכנה אותו. ב-18 ביוני 43, שלושה שבועות לאחר שנרצח בנו לונק, מתייצב מילך להתמודדות שטנית: "...בשבע בערב עלתה גיסתי עם בנה יחידה מהמחבוא כי לא היה שם נפט לתאורה...הילד השתחרר מזרועות אמו והחל לרוץ ולקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב, כשהוא מביע את שמחתו בצעקות ובצווחות. בעל הבית עלה למעלה והתרה בנו שאם לא נפתור עוד היום את בעיית הילד, נאלץ כולנו לעזוב. התיישבנו כולנו מהורהרים והילד שוב התחיל להתפרע. אי אפשר היה להרגיעו. חשבנו שאנחנו יוצאים מדעתנו. 

"לפתע זינק גיסי ממקומו כמוכה ברק. הוא לפת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו, אך עיניו של הילד התגלגלו מיד בחוריהן, לשונו השתרבבה מפיו והוא השתתק. המראה היה נורא. כולם קפאו במקומם כנציבי מלח. ואני התרוצצתי אנה ואנה, ניגשתי לגיסי ותפסתי בידו. הוא שאל אותי: 'לשחרר?', ואני עניתי:'כן...לא...כן...לא'. לא יכולתי להחליט מה לעשות. 


גיסי לא שחרר את ידו מצווארו של הילד. הוא כרע על ברכיו ליד בנו, ללא תנועה, פניו לבנים כסיד. כל אותה עת לא הסיר את עיניו מפניו של הילד הגוסס, שהלכו ונעשו כחולים-סגולים. כאשר שחרר האב את צווארו של בנו, הילד היה חסר רוח חיים. תפסתי בידו של הילד והרגשתי שהדופק פסק. האב עזב אותו, כיסה בשמיכה את פניו של בנו, התיישב בפינה, החל מורט את שיער ראשו ומלמל: 'מקולל אני לנצח כרוצח בני, אבל חסכתי לו הרבה סבל נוסף, לפחות לא הנחתי לו למות מידי הרוצחים." 

דיברת על זה אי פעם עם אבא? 
"אי אפשר היה. אבא היה נורא רגשן ולכן חסם את עצמו מפני רגשות".



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…