דלג לתוכן הראשי

ילדים בשואה ותרומתם להישרדות המשפחה



 רדיפת היהודים והסכנות שהיו בכל מקום דרשו מהמשפחה התארגנות מתאימה וגם הרבה מזל . משפחות נעדרות לכידות משפחתית לא יכלו לעמוד בלחצים ובקשיים שזימנה המציאות. הילדים היו חלק ממסגרת ההצלה של המשפחה בזכות הזריזות המאפיינת את גילם ותחושת אחריות הדרושה להצלחה במשימה. 

הם נדרשו לגנוב, לרמות , להעמיד פנים ולהתחפש . את פעילותם הם תפסו כמשחק שהכול אפשרי ומותר בו. הם עוררו אמון, והפולנים עליהם והעדיפו לתמוך בהם ולעזור להם יותר מאשר ליהודים המבוגרים. בזריזותם הם לא היססו להסתכן, ומהר מאד למדו להיראות כפולנים ובכך להצליח במשימותיהם. נחום סיפר :

"אבא ואני היינו מתגנבים בלילות וגונבים מזון. הייתה לי הצלחה גדולה כי הבאתי מזון גם בימים. ידעתי לדבר במבטא פולני. אבי הדריך אותי לקחת שק , ללכת בכפרים , לספר שאני יתום , שהוריי נהרגו בהפצצה ב1939 ואני מבקש מזון. פולנים רחמנים השתכנעו ונתנו לי אוכל. לעתים הייתי נכנס לאיזה בית וגונב מזון, כלים , מלח וכך גמרתי את היום שלי בהצלחה. "

 הילדים הרגישו את כובד האחריות המוטלת על כתפיהם , שכן ללא הצלחתם המשפחה הייתה נידונה למות ברעב. במהרה הם הפכו להיות אחראים להמשך קיומה המלוכד של המשפחה, וכישלונם בהשגת אוכל כזרז לפירוק המשפחה . נחום המשיך וסיפר :

" אימא נבהלה , שאני שכל הזמן איכשהו הצלחתי לעבוד על כולם עם הסיפור שלי , נחשפתי , ובאותם כפרים הייתי בעצם שרוף.  כך נפסקה אספקת המזון וצריך היה לעבור לסביבה אחרת. ברחנו כל היום וכל הלילה לאזור שאבא לא הכיר, במגמה להתחיל שם הכול מחדש. כל זה קרה בסוף הקיץ ביולי 1943 ואני זוכר שהרגשתי הרגשת כישלון חריפה. משהו התערער בביטחון שלי. פחדתי יותר , הייתי יותר מהוסס. אמנם פה ושם הצלחתי לגנוב , פה ושם קיבלתי כיכר לחם , אבל זה לא היה זה. כך שבקיץ ההוא , רעבנו הרבה. "

   מקור וקרדיט :
טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…