דלג לתוכן הראשי

"נס משמים": סיפורו של יעקב בורשטיין, הישרדותו כילד בשואה




 "יום אחד אבי (שמחה) ואחי (שניאור) הלכו לחפש אוכל והשאירו אותי לבד "בבונקר".  שלמעשה היה בור חפור באדמה והיה מכוסה בענפים. באותו יום ערכו הגרמנים חיפוש ביער עם כלבים. אני זוכר שכלב אחד גילה את הבור, ועמד והביט בעיני, ואני הבטתי בו.  אני לא זוכר כמה זמן עמדנו אחד מול השני, והסתכלנו אחד לשני בעיניים,  אבל בעייני זה נראה כמו נצח. הכלב המשיך להביט בי ולא נבח,  ולאחר מספר דקות עזב את המקום. עד היום אני לא יודע למה הוא לא נבח וקרא לגרמנים, אבל אפילו היום זוכר את מבט העיניים של הכלב .(סבא סיפר לי שהוא היה בגיל שמונה, בערך.)"

"בינתיים התרגלנו לחיים ביער. ביום שכבנו במחבוא, ישנו מעט. בלילה הלכנו לחפש אוכל. כיבסנו את החולצות עם הכינים, ואת הבגדים שאיתם ישנו. לבסוף פגשנו את הבן הגדול של שמחה- שניאור. מאד שמחנו להיפגש. הוא מסר לנו ד"ש מאביו- שמחה, ומאחיו- יענקעלע. הוא גם מסר לנו ד"ש מהאיכרים השכנים. הוא הזהיר אותנו מכמה מהם שהלשינו לגרמנים. רצינו להצטרף אליהם, אבל שניאור היה בדעה, שהייתה גם דעתו של הדוד שמחה, שעדיף להיות בקבוצות נפרדות, רחוקות אחת מהשנייה. היא גם יעץ לנו להשיג במהירות נשק. 
גם שמחה הקים מחבוא לו ולילדיו. לא יכולנו לעמוד במקלטים האלה אלא רק לשכב. אכלנו בשכיבה. העיקר שהיה לנו הרבה עלים, כמה שמיכות שרכשנו אצל האיכרים. כך שהיה איפה להניח את הראש. בכל מקלט עמדו לשמור שני אנשים. וכל כמה שעות התחלפו."

"לאחר סיום המלחמה, במשך כ-5 שנים עברתי בין פולין וגרמניה. עליתי לארץ עם אוניה "רוטה פנמה, שיצאה מנמל גדיניה (גדנסק) בצפון פולין בתאריך 12 אוגוסט 1950 והגיעה לנמל חיפה לאחר 12 ימי שייט באוקיאנוס האטלנטי ובים התיכון. משם העברנו למחנה עולים "בית ליד" (ליד נתניה) ולאחר מספר ימים עברנו למעברת "גאליל" (חורבות כפר ערבי ליד צומת גלילות כיום)."


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…