דלג לתוכן הראשי

בדידותם של ילדים יהודיים ביער בשואה


ילדים שנשארו לבדם היו צריכים לדאוג להמשך קיומם. חלקם ניסו לחיות בעיר בגטו או במסתור והיו גם שברחו ליערות  . החיים ביער הסתמכו במקרים רבים על קשרים , מקומות עבודה ומקורות מזון מהאיכרים בסביבה. אבל האיכרים לא תמיד עמדו כנגד הלחץ הגרמני להסגיר יהודים . ההתמודדות , היוזמה והאחריות להישאר בחיים ולשרוד הייתה של הילדים עצמם. כתבה אנה נתנבלוט :

" שמואל בן האחת עשרה הסתתר ביערות והיה בודד . משפחתו  נרצחה ב1942 , אחיו הבוגר נעלם. הגרמנים קבעו פרס על כל יהודי שיימסר להם. כנופיה של כפריים מזוינים בקלשונים רדפו אחריו וקראו לכל הילדים שהתחבאו ביער להיכנע."
 
בימים שהילדים לא עבדו אצל האיכרים , היו שמצאו לעצמם מקום מחוץ ליישוב. מקומות אלה שנמצאו להם, לא התאימו , בדרך כלל , למגורי אדם. אנא נתנבלוט סיפרה על חייו של אחד מחניכיה שנותר ללא מגורים והפעיל את תושייתו בשדה הסמוך לכפר :

" באפילה באמצע השדה עמד הילד על ערימת חציר, הוא נכנס בזחילה לתוך הערימה , מאושר בבית החדש שלו. פרש את רגליו העייפות באפיסת כוחות ונרדם. שכניו "בבית החדש"  היו עכברים . הוא גר שם כי היה זקוק לאסוף כוח לחיים חדשים כרועה צאן. כל כמה זמן עבד אצל איכר אחר ועבר מכפר לכפר."

ילדים בודדים חיו ביערות ונשאו בקושי נפשי רב את צער האובדן והחסר של משפחתם. בייאושם הם נדדו ממקום למקום ונעזרו באקראיות בקשר אנושי שמצאו ביער ובמזון שמצאו.

הילדים ביערות התמחו בהתחמקות מהמוות . הם רכשו ניסיון כיצד להמשיך לחיות תחת איום קבוע של מבקשי נפשם, ופיתחו דרכי התנהגות התואמות את מצבם.

ליהודים שחיו ביער הייתה בעיה מתמדת של אספקת מזון, בגלל מיעוט המזון שהצליחו למצוא ביער ובגלל ניתוק הקשרים מהאיכרים הפולנים. רבים עמדו מול סכנת מוות, וכשנאלצו לגנוב מזון לא עמדה בפניהם כל התלבטות מוסרית. נחום תיאר כיצד הילדים שהיו זריזים מהוריהם פעלו איתם ובעידודם בכל דרך כדי להשיג מזון:

" בחודשים האלה של אוגוסט , ספטמבר , היו גניבות בלילה בייחוד של אבי ושלי. בערבים כשהפולנייה בישלה תפוחי אדמה לפטם בהם את החזירים, הייתי מחכה שתפוחי האדמה ירתחו , ובאותן שניות שהפולנייה הייתה הולכת לאיזה מקום להביא משהו , הייתי רץ לסיר ומוציא את תפוחי האדמה לתוך שק ובורח מהר מאוד ליער. "

 נחום הוסיף וסיפר על שגרת חיי היום יום במחבוא ביער , שגרה שכל תכליתה לשרוד בחיים עוד זמן מה כדי להינצל. תנאי החיים היו קשים, לעתים בלתי אנושיים  ובלתי נסבלים. הילדים והמבוגרים סבלו מקשיי הטבע וממזג האוויר, מתנאי הזיהום ומהזנחה תברואתית , מעייפות ומרעב:

" בינואר סערות השלגים היו עניין של כל יום. במקום פתוח כמו ביער שאין בו דרכים , השלג היה עמוק והגיע לי כמעט עד הצוואר, היה קר מאד. אבא תפר לנו בגדים משקים, שלא הכול יירטב ועל הרגליים היו לנו שקים עם חבלים. צריך להוסיף שהיינו מלאים בכינים . בנוסף לזה , בתוך הזיהום היו לנו פרונקלים גדולים שהיו מתפתחים בעיקר בין ההאצבעות, בבית השחי , במפשעה , באזור הצוואר , שנים לא היה לנו סבון, לא מגבת . תמיד היינו בתוך הלבוש הזה ומעולם לא התפשטנו. היינו תמיד מזוהמים , עייפים ורעבים וחרף כל אלה , מעולם לא חלינו".

   מקור וקרדיט :

טוקר , ד'.  בית הילדים מלובלין : חינוך ילדים יהודים שניצלו משואת מלחמת העולם השנייה 1939-1946 . חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה , תל אביב : אוניברסיטת תל אביב 2008.

ראה גם :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…