ילדים בשואה

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

סיפור שואה על אם ובת בין מחבוא אחד למשנהו



הילדה של דודה לולה
תרצה דביר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קריאת עשרה, 132 עמ',

ספר העשרה שהוא ביסודו אוטוביוגרפי.



סקירת הספר ע"י ד"ר שרון גבע 

"הילדה של דודה לולה" הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת ורוב הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין זה סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאמהּ.

ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

אך ספר זה אינו רק על פרידה שביסודה מחיקת זהות ואימוץ זהות חדשה, אלא על התנגשות בין זהויות במובן הפשוט ביותר של המלה. זה קורה לאו דווקא כשהאם אומרת לבתה שמעכשיו היא פולנייה ומחליפה לה את שמה הפרטי, אלא כשהיא מודיעה לה שמעכשיו "אני לא אמא שלך" (עמ' 33) אלא דודה. מרגע זה נהפכת האם לנוכחת־נעדרת בחיי בתה, ויחסיה עם אמה ממוקמים בקצוות: אהבה או תיעוב, זעם או אדישות, כמיהה או סלידה.

סדרי עולם משתנים, למשל כשהילדה מדריכה את אמה לכרוע ברך בכנסייה, ובכך אולי מצילה את חייהן. 

היפוך תפקידים זה, כפי שהגדיר אותו חיים גורי בקשר לסיפורים משפחתיים אחרים, מלמד שהשואה היא בבחינת סוף הציביליזציה. התמודדות הילדה מכמירת לב, והיא נאחזת בחפצים כשטר ביטחון: "אמא שוב נעלמה לי, אבל ידעתי שהיא תחזור, כי המזוודה שלה נשארה בחדר עם כל הדברים שהיא אוהבת" (עמ' 32). "לא פחדתי להישאר לבד, כי כל הדברים של דודה לולה היו פה בחדר, אז היא בטח תחזור" (עמ' 36). המסרים שקולטת הילדה בחושיה יצרו דיסוננס: "לדודה לולה היה ריח של אמא שלי" (עמ' 49).




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה