דלג לתוכן הראשי

סיפור שואה על אם ובת בין מחבוא אחד למשנהו



הילדה של דודה לולה
תרצה דביר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קריאת עשרה, 132 עמ',

ספר העשרה שהוא ביסודו אוטוביוגרפי.



סקירת הספר ע"י ד"ר שרון גבע 

"הילדה של דודה לולה" הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת ורוב הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין זה סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאמהּ.

ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.

אך ספר זה אינו רק על פרידה שביסודה מחיקת זהות ואימוץ זהות חדשה, אלא על התנגשות בין זהויות במובן הפשוט ביותר של המלה. זה קורה לאו דווקא כשהאם אומרת לבתה שמעכשיו היא פולנייה ומחליפה לה את שמה הפרטי, אלא כשהיא מודיעה לה שמעכשיו "אני לא אמא שלך" (עמ' 33) אלא דודה. מרגע זה נהפכת האם לנוכחת־נעדרת בחיי בתה, ויחסיה עם אמה ממוקמים בקצוות: אהבה או תיעוב, זעם או אדישות, כמיהה או סלידה.

סדרי עולם משתנים, למשל כשהילדה מדריכה את אמה לכרוע ברך בכנסייה, ובכך אולי מצילה את חייהן. 

היפוך תפקידים זה, כפי שהגדיר אותו חיים גורי בקשר לסיפורים משפחתיים אחרים, מלמד שהשואה היא בבחינת סוף הציביליזציה. התמודדות הילדה מכמירת לב, והיא נאחזת בחפצים כשטר ביטחון: "אמא שוב נעלמה לי, אבל ידעתי שהיא תחזור, כי המזוודה שלה נשארה בחדר עם כל הדברים שהיא אוהבת" (עמ' 32). "לא פחדתי להישאר לבד, כי כל הדברים של דודה לולה היו פה בחדר, אז היא בטח תחזור" (עמ' 36). המסרים שקולטת הילדה בחושיה יצרו דיסוננס: "לדודה לולה היה ריח של אמא שלי" (עמ' 49).




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…