דלג לתוכן הראשי

דוד ברין , ילד בן 12 באקציית הילדים מגטו לודג'



דוד ברין (נולד ב-5 באפריל 1930 בלודז', פולין) הוא מלוחמי האצ"ל, אלוף משנה (מיל') בצה"ל, מנהל חברות ואיש עסקים, ניצול השואה ופעיל בהנצחת השואה.. 
ספטמבר 1942  
"ארבעה ימים לאחר מכן, רומקובסקי עמד באמצע מגרש מכבי האש ונאם נאום מזעזע, שתמציתו היא: 'גזרה נוראית - צריך למסור את הילדים עד גיל עשר, את החולים ואת הזקנים'. הגעתי למגרש הזה, וראיתי את הבכי ואת האסון. שאלתי מה מתרחש, ואמרו לי לוקחים את כל הילדים עד גיל 10. מה שהעסיק אותי באותו רגע היה שאני בן 12, אבל גם אז הצלחתי להבין שזה לא דומה בכלל לשילוחים הקודמים. זו הייתה טרגדיה נוראית. המשטרה היהודית התחילה לאסוף את הילדים, ולמחרת כבר באו הגרמנים, הם נכנסו לגטו והכריזו על עוצר שנמשך חמישה ימים, בצורה אכזרית מאוד, הם עברו עם המשטרה היהודית בית-בית, וכולם נאלצו לרדת לחצר, שם עשו את הסלקציה. אני זוכר את החצר ואת הבית הזה עד היום, עמדנו בשתי שורות, אמי ואני עמדנו ליד השער, והקצין הגרמני התחיל למיין מהקצה השני. ראיתי את האנשים שהוא מוציא מתוך השורות, הם ממש חלפו לנגד עיני, וכל מה שעיניין אותי היה מה יעלה בגורל אמא שלי ובגורלי. הקצין הגרמני התקרב אלינו, ונעמד מולנו. לידי עמדה שכנה שלי והחזיקה ילד יפהפה ביד. הגרמני הצביע על הילד, התינוק נלקח ואת מראה האם הממררת בבכי אני נושא עמי עד היום... . בי ובאמי הוא לא בחר. אני נשארתי רק עם אמא שלי ועם הרעב. לא העליתי אז על הדעת שאפשר לקחת את כל הילדים האלה, ולרצוח אותם...
מאוחר יותר סיפר ברין על מראה אותה שכנה כשהיא יושבת על הרצפה וממררת בבכי, שחרוט בזכרונו עד היום."

ראה גם :
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגיטו לודז' – 4 בספטמבר 1942

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…