דלג לתוכן הראשי

בלה גרושקביץ' – ארקוש , נערה בת 15 בגטו לודג'



"בתחילת 1942 כולם היו צריכים לעבוד, כולל ילדים. אחותי הייתה קטנה ואם היא לא הייתה עובדת – לא היו נותנים לה כרטיס עבור אוכל. הייתה חלוקת מזון. האוכל הכיל מעט מאוד שומן. אולי 200 גר' לחם ביום, סוכר חום בצמצום רב. היינו רעבים מאוד.
הייתה תקופה, שהיינו הולכים בלילה לישון, ובבוקר היינו מוצאים ברחובות גוויות מכוסות. אנשים פשוט גוועו מקור ומרעב. היה עלי עול כבד. הייתי צריכה לדאוג לאימי ולאחותי. אבי נפטר בלילה. הוא היה רזה מאוד. הוא לא היה טיפוס לוחם. הוא ידע לעבוד. הצדק שלו היה כל כך עמוק. היושר שלו היה לו לרועץ. ראינו שהוא הולך ודועך, כולנו היינו במיטה אחת, כי היה קר. באחד הלילות אמר אבא: "אני מרגיש לא טוב", אמא ביקשה ממני להביא כוסית וולריאן. יצאתי מהמיטה והיה קר. הבאתי את התרופה, ואז אמא אמרה: "תספרי עשרים וחמש טיפות". כשהיא נתנה לו את הוולריאן, הוא כבר לא היה בחיים. זהו!  אני קברתי את אבי בלילה קר מאוד....
נשארנו שלושתנו. אימי הייתה חולה. אני עבדתי בבית מרקחת, ואימי ואחותי הקטנה עבדו במכבסה גדולה.
באותו זמן התחילו הסלקציות. הייתה שמועה, שתחילה לוקחים ילדים קטנים, עד גיל 10. אז מהר רצנו, ואמא הלכה למישהו, שהיה מקורב למשרד הרישוי, כדי שינפיק לאחותי תעודה, שהיא בת 10. כשהגיעה הסלקציה, ירדנו מעליית הגג, והצגנו את התעודה. לא דובים ולא יער. הפרדה הייתה ימינה- שמאלה! הפרידו בינינו... באמצע הדרך עצרתי ושאלתי: "איפה הן?", לא ראיתי אותן ומאד חששתי...אבל הן הצליחו אחר כך איכשהו לברוח, וחזרנו להיות יחד.
עשיתי לאימי ולאחותי מחבוא על הגג – בין התקרה לבין גג הרעפים, שם שמתי את המצעים, ולשם טיפסנו. בעת הסלקציות אמי ואחותי היו למעלה, ואני ירדתי. אינני יודעת, לאן שלחו אותם. המושג "אושוויץ" לא היה קיים אז. בתחילת 42 מתו המונים. אחר כך היו הודעות שונות: למסור את התכשיטים – הלכנו ומסרנו. אחר כך את הפרוות – אז מסרנו את הפרוות. הגרמנים אמרו, והיהודים ביצעו. זאת הייתה המציאות. ערב אחד הייתי בתורנות בבית מרקחת, שהיה שייך לבית חולים. עדיין היו מעט תרופות. נולדו ילדים, וביצעו ניתוחים. אני הייתי בתורנות עם עוד כמה עובדים. אז נמסרה הודעה מטעם ראש הגטו, שצריך למסור את הילדים עד גיל 3-4. חלק תפסו וחלק לא. ראש הגטו החליט לתת הוראה למשטרה: ללכת מבית לבית ולהוציא את הילדים מן הבתים. השוטרים לא הצליחו להגיע למכסה הנתונה באותה סלקציה, והם ממש שלפו את הילדים מן ההורים. למזלי, הייתי באותו לילה בתורנות בבית המרקחת של בית החולים, ובשעה מסויימת... הגרמנים נכנסו לבית החולים שהיה בן שלוש קומות. בקומה השלישית הייתה מחלקת ילדים, ומקומה לקומה הוציאו את החולים.
אני זוכרת שאת התינוקות השליכו מהקומה השלישית...
במרתף היינו סגן רוקח, אשתו ועוד שתי נשים ואני. פחדנו לזוז. שמענו את כל מה שקורה. פתאום נכנס אלינו אדם שהכרתי, וראשו היה לבן לגמרי. בין לילה הלבינו שערותיו ממה שראה ושמע. הגטו נשאר ללא ילדים, וזה כבר עבר את גבול היכולת האנושית.
בספרי ההיסטוריה זה מכונה:  "אקציית הילדים".


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…