דלג לתוכן הראשי

בלה גרושקביץ' – ארקוש , נערה בת 15 בגטו לודג'



"בתחילת 1942 כולם היו צריכים לעבוד, כולל ילדים. אחותי הייתה קטנה ואם היא לא הייתה עובדת – לא היו נותנים לה כרטיס עבור אוכל. הייתה חלוקת מזון. האוכל הכיל מעט מאוד שומן. אולי 200 גר' לחם ביום, סוכר חום בצמצום רב. היינו רעבים מאוד.
הייתה תקופה, שהיינו הולכים בלילה לישון, ובבוקר היינו מוצאים ברחובות גוויות מכוסות. אנשים פשוט גוועו מקור ומרעב. היה עלי עול כבד. הייתי צריכה לדאוג לאימי ולאחותי. אבי נפטר בלילה. הוא היה רזה מאוד. הוא לא היה טיפוס לוחם. הוא ידע לעבוד. הצדק שלו היה כל כך עמוק. היושר שלו היה לו לרועץ. ראינו שהוא הולך ודועך, כולנו היינו במיטה אחת, כי היה קר. באחד הלילות אמר אבא: "אני מרגיש לא טוב", אמא ביקשה ממני להביא כוסית וולריאן. יצאתי מהמיטה והיה קר. הבאתי את התרופה, ואז אמא אמרה: "תספרי עשרים וחמש טיפות". כשהיא נתנה לו את הוולריאן, הוא כבר לא היה בחיים. זהו!  אני קברתי את אבי בלילה קר מאוד....
נשארנו שלושתנו. אימי הייתה חולה. אני עבדתי בבית מרקחת, ואימי ואחותי הקטנה עבדו במכבסה גדולה.
באותו זמן התחילו הסלקציות. הייתה שמועה, שתחילה לוקחים ילדים קטנים, עד גיל 10. אז מהר רצנו, ואמא הלכה למישהו, שהיה מקורב למשרד הרישוי, כדי שינפיק לאחותי תעודה, שהיא בת 10. כשהגיעה הסלקציה, ירדנו מעליית הגג, והצגנו את התעודה. לא דובים ולא יער. הפרדה הייתה ימינה- שמאלה! הפרידו בינינו... באמצע הדרך עצרתי ושאלתי: "איפה הן?", לא ראיתי אותן ומאד חששתי...אבל הן הצליחו אחר כך איכשהו לברוח, וחזרנו להיות יחד.
עשיתי לאימי ולאחותי מחבוא על הגג – בין התקרה לבין גג הרעפים, שם שמתי את המצעים, ולשם טיפסנו. בעת הסלקציות אמי ואחותי היו למעלה, ואני ירדתי. אינני יודעת, לאן שלחו אותם. המושג "אושוויץ" לא היה קיים אז. בתחילת 42 מתו המונים. אחר כך היו הודעות שונות: למסור את התכשיטים – הלכנו ומסרנו. אחר כך את הפרוות – אז מסרנו את הפרוות. הגרמנים אמרו, והיהודים ביצעו. זאת הייתה המציאות. ערב אחד הייתי בתורנות בבית מרקחת, שהיה שייך לבית חולים. עדיין היו מעט תרופות. נולדו ילדים, וביצעו ניתוחים. אני הייתי בתורנות עם עוד כמה עובדים. אז נמסרה הודעה מטעם ראש הגטו, שצריך למסור את הילדים עד גיל 3-4. חלק תפסו וחלק לא. ראש הגטו החליט לתת הוראה למשטרה: ללכת מבית לבית ולהוציא את הילדים מן הבתים. השוטרים לא הצליחו להגיע למכסה הנתונה באותה סלקציה, והם ממש שלפו את הילדים מן ההורים. למזלי, הייתי באותו לילה בתורנות בבית המרקחת של בית החולים, ובשעה מסויימת... הגרמנים נכנסו לבית החולים שהיה בן שלוש קומות. בקומה השלישית הייתה מחלקת ילדים, ומקומה לקומה הוציאו את החולים.
אני זוכרת שאת התינוקות השליכו מהקומה השלישית...
במרתף היינו סגן רוקח, אשתו ועוד שתי נשים ואני. פחדנו לזוז. שמענו את כל מה שקורה. פתאום נכנס אלינו אדם שהכרתי, וראשו היה לבן לגמרי. בין לילה הלבינו שערותיו ממה שראה ושמע. הגטו נשאר ללא ילדים, וזה כבר עבר את גבול היכולת האנושית.
בספרי ההיסטוריה זה מכונה:  "אקציית הילדים".


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…