דלג לתוכן הראשי

רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה : ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל



חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .
עמודים 11-29
ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל
ילידת קטוביץ ,פולין  שנת 1937
בת 4 וחצי הועברה  מגטו קטוביץ למשפחה פולנייה .


אחד הסיפורים המעניינים הוא של המרואיינת הראשונה בספר החשוב , ינינה זימנובוצקי-נבבל מקטוביץ, שהובאה אל "דודה" פולנייה, לפי הסכם עם אמה. מאז, במשך למעלה משלושים שנה, חיפשה ינינה את אמה. "במשך שנים רבות חייתי עם ההרגשה שהיא שלחה אותי כדי שיהיה לה קל יותר... זה היה פצע נורא עבורי". ה"דודה" היתה קתולית אדוקה ולימדה את ינינה את התפילות הנוצריות. אבל מסוכן מדי היה בשביל ינינה ומציליה שתישאר בבית. בתה של ה"דודה", מרישה, נערה בת 18, החליטה לעזוב את הבית עם הילדה. הן נדדו ממקום למקום ולנו אצל קרובי משפחה. ינינה אומרת: "לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמרישה נטלה על עצמה ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך בחורה צעירה נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה 24 שעות ביממה". כששאלה אותה ינינה מדוע עשתה זאת, ענתה מרישה: "זה מה שהיה צריך לעשות".

להלן כמה קטעים מרתקים מתוך הראיון שקיימה חנה עזר-אוליצקי עם ינינה זימונובוצקי בבגרותה בישראל :

" זוכרת בגטו ילד בשם דוד כצנגולד, בין גילי , ששיחק איתי יחד. הוא היה עם אימא שלו ואמור היה לעבור אל הגברת ליאוקדיה נברוצקה הפולנייה, בניסיון להציל אותו. הגברת נברוצקה התחרטה ברגע האחרון , מתוך חשש שתסכן אם תיקח אליה ילד זכר. אימא שלי קפצה על ההזדמנות וסיכמה עם הגברת נברוצקה שתיקח אותי, ואכן כך היה. הילד לא ניצל"

מה קרה לילדה שהגיעה אל משפחה פולנית זרה? אנשים זרים, תרבות שונה?

"אני זוכרת כלב גדול שהפך להיות החבר הכי טוב שלי... יחד היינו יושבים מתחת לשולחן. קיבלתי ממנו הרבה חום נעים. לא זוכרת מה עשיתי במשך היום כאשר כולם עבדו. אולי לא נמצאתי הרבה לבד. הייתי עם הכלב . אני זוכרת את הציפייה לבואה של אימא. אבל אני חושבת שלא לקח לי זמן רב להבין שאימא לא תגיע". 

במשפחה הפולנית נוצר קשר אמיץ בין  ינינה הילדה בת ארבע וחצי והבת מארישה, שהייתה צעירה בת שמונה-עשרה , גבוהה , בלונדינית ויפה.

"הם היו קתולים מאמינים שהולכים לכנסייה בימי א' . לימדו אותי את התפילות , כי זה היה חשוב גם להגנתי. התפללתי בלי סוף , מתוך רצון שאימא ואבא יחזרו"
במהלך טיפול רפואי של חיסון , רופא גרמני  שהתגורר בקטוביץ זיהה את ינינה  כילדה יהודייה,  ודרש שהילדה לא תהיה יותר בקטוביץ . מאז התחילו הנדודים שלה . מי שלקחה אותה הייתה הבת  של המשפחה הפולנייה בת ה18 , מארישה .
במשך חודשים נדדה ברכבות ברחבי פולין יחד עם מארישה. הם ביקרו אצל קרובי המשפחה של מארישה ועברו ממשפחה למשפחה ולא תמיד נתקבלו בעין יפה.

" הנסיעה ברכבת הפכה עבורי לאחד הסיוטים הגדולים" . לאורך הדרך , בתחנות הרכבת הגרמנים היו נכנסים לקרונות מחפשים יהודים ופולנים מתנגדי המשטר. הם היו גוררים את האנשים החוצה תוך כדי צעקות. ביהודים היו יורים מיד ואת הפולנים עצרו. תמיד היו כמה יהודים או פולנים שהגרמנים היו תולים לראווה בתחנה. כמעט בכל תחנה היו אנשים תלויים . זו הייתה זוועה . גם מארישה זוכרת את זה כמחזה נורא, ושתינו היינו בסכנה. כילדה לא ידעתי ולא הבנתי מהו מוות , אבל כנראה שברמה אינסטינקטיבית , חייתית ידעתי"

"בכל מקום נשארנו עד לרגע שבו אחת " הנשמות הטובות" במשפחה הייתה אומרת משהו על הילדה הזו עם התלתלים השחורים והעיניים השחורות ..  באותו לילה היינו נעלמות . למרות הפחד , הנדודים , החלפת מקום המסתור , הסכנות , הצורך לא להיראות , למרות כל אלה , בכל מקום בו היו ילדים , תמיד היה לי חבר או שניים . חלק אחד בתוכי חי עם פחד, החלק השני- הילדה המחפשת לשחק. "

" לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמארישה נטלה על עצמה ולטרחה  שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך לקחה זאת על עצמה. בחורה צעירה שיכולה לשבת בשקט בבית שלה ובמקום זה מסכנת את עצמה, נודדת שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה עשרים וארבע שעות ביממה.. לא מובן."

אחר המלחמה הוטבלה ינינה לנצרות  וצורפה באופן חוקי למשפחת נברוצקה. אבל בקיץ 1946 אביה של ינינה חזר מרוסיה וגם דודתה פאני חזרה ממחנה הריכוז. " אבא הגיע ואני אמרתי שאינני רוצה לראות אותו. התחיל סיפור קשה עבור שנינו . פחדתי מאבא באורח מוגזם. פחדתי שיחטוף אותי. פחדתי לצאת לרחוב. הוא ניסה לדבר עם הגברת נברוצקה , אך השיחות לא הניבו תוצאות. המשפחה הפולנית התקשתה לשחרר אותי."

  הדברים הגיעו לבית משפט פולני ובפסק דין נקבע שהיא צריכה לחזור לאביה. " התחלתי לבכות ולצעוק שאינני רוצה, אבל אבא ממש לקח אותי בחטף אל מונית שחיכתה בחוץ. "

המשבר שלה עם אביה נמשך  יותר משנה כי ינינה הרגישה נוצרייה ולא שייכת אליו וליהדות.

בשנת 1955 עלתה ארצה עם אביה ונישאה בישראל  כאשר הייתה בת תשע-עשרה.

 הקשר עם מארישה בפולין נמשך כל הזמן . ינינה ובעלה דאגו שתקבל את אות "חסידי אומות העולם" מ"יד ושם". וגם סייעו לה לאורך השנים מבחינה כלכלית.  מארישה נפטרה בשנת 2004.

 מקור וקרדיט : חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .
עמודים 11-29.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…