חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים
בזמן השואה. הוצאת גוונים , 2006 .
עמודים 11-29
ינינה זימונובוצקי –ינינה נבל
ילידת קטוביץ ,פולין שנת
1937
בת 4 וחצי הועברה מגטו
קטוביץ למשפחה פולנייה .
אחד הסיפורים המעניינים הוא של המרואיינת הראשונה בספר החשוב ,
ינינה זימנובוצקי-נבבל מקטוביץ, שהובאה אל "דודה" פולנייה, לפי הסכם עם
אמה. מאז, במשך למעלה משלושים שנה, חיפשה ינינה את אמה. "במשך שנים רבות
חייתי עם ההרגשה שהיא שלחה אותי כדי שיהיה לה קל יותר... זה היה פצע נורא
עבורי". ה"דודה" היתה קתולית אדוקה ולימדה את ינינה את התפילות
הנוצריות. אבל מסוכן מדי היה בשביל ינינה ומציליה שתישאר בבית. בתה של ה"דודה",
מרישה, נערה בת 18, החליטה לעזוב את הבית עם הילדה. הן נדדו ממקום למקום ולנו אצל
קרובי משפחה. ינינה אומרת: "לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמרישה נטלה על עצמה
ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך בחורה צעירה נודדת
שלוש שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה 24
שעות ביממה". כששאלה אותה ינינה מדוע עשתה זאת, ענתה מרישה: "זה מה שהיה
צריך לעשות".
להלן כמה קטעים מרתקים מתוך הראיון שקיימה חנה עזר-אוליצקי עם ינינה
זימונובוצקי בבגרותה בישראל :
"
זוכרת בגטו ילד בשם דוד כצנגולד, בין גילי , ששיחק איתי יחד. הוא היה עם אימא שלו
ואמור היה לעבור אל הגברת ליאוקדיה נברוצקה הפולנייה, בניסיון להציל אותו. הגברת
נברוצקה התחרטה ברגע האחרון , מתוך חשש שתסכן אם תיקח אליה ילד זכר. אימא שלי קפצה
על ההזדמנות וסיכמה עם הגברת נברוצקה שתיקח אותי, ואכן כך היה. הילד לא ניצל"
מה קרה לילדה שהגיעה אל משפחה פולנית זרה? אנשים זרים, תרבות שונה?
"אני זוכרת כלב גדול שהפך להיות החבר הכי טוב שלי... יחד
היינו יושבים מתחת לשולחן. קיבלתי ממנו הרבה חום נעים. לא זוכרת מה עשיתי במשך
היום כאשר כולם עבדו. אולי לא נמצאתי הרבה לבד. הייתי עם הכלב . אני זוכרת את הציפייה
לבואה של אימא. אבל אני חושבת שלא לקח לי זמן רב להבין שאימא לא תגיע".
במשפחה הפולנית נוצר קשר אמיץ בין
ינינה הילדה בת ארבע וחצי והבת מארישה, שהייתה צעירה בת שמונה-עשרה , גבוהה
, בלונדינית ויפה.
"הם היו קתולים מאמינים שהולכים לכנסייה בימי א' . לימדו אותי
את התפילות , כי זה היה חשוב גם להגנתי. התפללתי בלי סוף , מתוך רצון שאימא ואבא
יחזרו"
במהלך טיפול רפואי של חיסון , רופא גרמני שהתגורר בקטוביץ זיהה את ינינה כילדה יהודייה, ודרש שהילדה לא תהיה יותר בקטוביץ . מאז התחילו
הנדודים שלה . מי שלקחה אותה הייתה הבת של
המשפחה הפולנייה בת ה18 , מארישה .
במשך חודשים נדדה ברכבות ברחבי פולין יחד עם מארישה. הם ביקרו אצל
קרובי המשפחה של מארישה ועברו ממשפחה למשפחה ולא תמיד נתקבלו בעין יפה.
" הנסיעה ברכבת הפכה עבורי לאחד הסיוטים הגדולים" .
לאורך הדרך , בתחנות הרכבת הגרמנים היו נכנסים לקרונות מחפשים יהודים ופולנים
מתנגדי המשטר. הם היו גוררים את האנשים החוצה תוך כדי צעקות. ביהודים היו יורים
מיד ואת הפולנים עצרו. תמיד היו כמה יהודים או פולנים שהגרמנים היו תולים לראווה
בתחנה. כמעט בכל תחנה היו אנשים תלויים . זו הייתה זוועה . גם מארישה זוכרת את זה
כמחזה נורא, ושתינו היינו בסכנה. כילדה לא ידעתי ולא הבנתי מהו מוות , אבל כנראה
שברמה אינסטינקטיבית , חייתית ידעתי"
"בכל מקום נשארנו עד לרגע שבו אחת " הנשמות הטובות"
במשפחה הייתה אומרת משהו על הילדה הזו עם התלתלים השחורים והעיניים השחורות
.. באותו לילה היינו נעלמות . למרות הפחד
, הנדודים , החלפת מקום המסתור , הסכנות , הצורך לא להיראות , למרות כל אלה , בכל
מקום בו היו ילדים , תמיד היה לי חבר או שניים . חלק אחד בתוכי חי עם פחד, החלק
השני- הילדה המחפשת לשחק. "
" לא הייתי מודעת למידת הסיכון שמארישה נטלה על עצמה ולטרחה שאני גורמת לה. היום אני לא מבינה איך היא עמדה בזה. איך לקחה זאת
על עצמה. בחורה צעירה שיכולה לשבת בשקט בבית שלה ובמקום זה מסכנת את עצמה, נודדת שלוש
שנים בארץ רדופת מלחמה ורוחשת סכנות עם ילדה יהודייה קטנה שצמודה אליה עשרים וארבע
שעות ביממה.. לא מובן."
אחר המלחמה הוטבלה ינינה לנצרות
וצורפה באופן חוקי למשפחת נברוצקה. אבל בקיץ 1946 אביה של ינינה חזר מרוסיה
וגם דודתה פאני חזרה ממחנה הריכוז. " אבא הגיע ואני אמרתי שאינני רוצה לראות
אותו. התחיל סיפור קשה עבור שנינו . פחדתי מאבא באורח מוגזם. פחדתי שיחטוף אותי.
פחדתי לצאת לרחוב. הוא ניסה לדבר עם הגברת נברוצקה , אך השיחות לא הניבו תוצאות.
המשפחה הפולנית התקשתה לשחרר אותי."
הדברים הגיעו לבית משפט פולני ובפסק דין נקבע
שהיא צריכה לחזור לאביה. " התחלתי לבכות ולצעוק שאינני רוצה, אבל אבא ממש לקח
אותי בחטף אל מונית שחיכתה בחוץ. "
המשבר שלה עם אביה נמשך
יותר משנה כי ינינה הרגישה נוצרייה ולא שייכת אליו וליהדות.
בשנת 1955 עלתה ארצה עם אביה ונישאה בישראל כאשר הייתה בת תשע-עשרה.
הקשר עם מארישה בפולין
נמשך כל הזמן . ינינה ובעלה דאגו שתקבל את אות "חסידי אומות העולם" מ"יד
ושם". וגם סייעו לה לאורך השנים מבחינה כלכלית. מארישה נפטרה בשנת 2004.
מקור וקרדיט : חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם
ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה. הוצאת
גוונים , 2006 .
עמודים 11-29.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה