דלג לתוכן הראשי

המסע של הילדה רחל ברכבת מבודפשט למחנה ברגן –בלזן ומשם לשוויץ



"המסע הארוך החל. הקשיים והסבל גם. הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 בדרכה לארץ ניטרלית, אך הגיעה למחנה ברגן-בלזן. מעיל פרווה יפה היה לאלזה אותו לקחה איתה לשוויץ.משעלינו לרכבת המשא הפך המעיל לשטיח עליו ישבנו, ישנו, אכלנו, התכסינו והתכרבלנו. הוא שימש אותנו בכל הנדודים מבודפשט ועד שוויץ. המעיל ספג את כל ההקאות וההרטבות ואולי גם דמעות, עד שאיבד צורתו ולא נודע שמעיל הוא. כשהגענו לשוויץ, אלזה נפרדה ממנו אחר כבוד, ואמרה: "בארץ ישראל זורחת השמש, אין צורך במעיל עוד…" "לאחר מסע רגלי ארוך הגענו אל תוך מחנה "ברגן בלזן" במקום שהוקצה לנו".
 "נוסעי הרכבת שוכנו בצריף גדול בו היו המוני מיטות בשלוש קומות. קיבלתי מיטה בקומה התחתונה כשאלזה מעלי. זכינו ליחס טוב יותר משזכו לו שאר האסירים. כילדה מאד קטנה הייתי ככלי שמחה בידי הגדולים. הייתי ילדתה האהובה של אלזה. היא דאגה לי יום יום לצלחת מרק. כשחליתי היא לא משה ממיטתי ודאגה לכל צרכי ושיקומי. אהבתי לראות את החיילים והשומרים במדיהם המיוחדים ובמגפיהם המצוחצחים, בי לא פגעו לרעה אף פעם. אז פשטה שמועה שממשיכים לנסוע לכיוון שוויץ ושהרכבת יוצאת. בן רגע נפרצה הגדר וה"המונים" שהיו במחנה רצו בכוחם הדל אל החופש – אל הרכבת. אני זוכרת את התמונה בה אני רצה בין ההמונים מבלי לדעת לאן, ומי לידי. הגענו לרכבת שהייתה מלוכלכת ומסריחה. אלזה ושבע בנותיה נרתמו כולן לנקות את הקרון כדי שהנסיעה תנעם לנו. המסע יצא לדרך- אחרי טלטולים רבים הגענו למונטריי שוויץ. הפליטים שוכנו באתרי תיירות שונים ובתנאים מצוינים. התקבלנו בהתרגשות גדולה. עסקנים באו לקבל אותנו הפליטים – "הצלב האדום" ו"הג'וינט" וכן עסקני מפלגות ציוניות מהארץ ובעיקר מהקרן הקיימת לישראל. כולם הושיטו עזרה גדולה ובעיקר עשו נפשות לעלייה לארץ ע"י קבלת אשרות עלייה מממשלת בריטניה, ששלטה בארץ. אנחנו הילדים גרנו בארמון בשוויץ. דאגו לנו למיטות נקיות, נייר טואלט, סבון רחצה, מים חמים וארוחות טובות וטעימות- שלא הכרנו. שהינו בשוויץ כשמונה חודשים נהדרים."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…