דלג לתוכן הראשי

המסע של הילדה רחל ברכבת מבודפשט למחנה ברגן –בלזן ומשם לשוויץ



"המסע הארוך החל. הקשיים והסבל גם. הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 בדרכה לארץ ניטרלית, אך הגיעה למחנה ברגן-בלזן. מעיל פרווה יפה היה לאלזה אותו לקחה איתה לשוויץ.משעלינו לרכבת המשא הפך המעיל לשטיח עליו ישבנו, ישנו, אכלנו, התכסינו והתכרבלנו. הוא שימש אותנו בכל הנדודים מבודפשט ועד שוויץ. המעיל ספג את כל ההקאות וההרטבות ואולי גם דמעות, עד שאיבד צורתו ולא נודע שמעיל הוא. כשהגענו לשוויץ, אלזה נפרדה ממנו אחר כבוד, ואמרה: "בארץ ישראל זורחת השמש, אין צורך במעיל עוד…" "לאחר מסע רגלי ארוך הגענו אל תוך מחנה "ברגן בלזן" במקום שהוקצה לנו".
 "נוסעי הרכבת שוכנו בצריף גדול בו היו המוני מיטות בשלוש קומות. קיבלתי מיטה בקומה התחתונה כשאלזה מעלי. זכינו ליחס טוב יותר משזכו לו שאר האסירים. כילדה מאד קטנה הייתי ככלי שמחה בידי הגדולים. הייתי ילדתה האהובה של אלזה. היא דאגה לי יום יום לצלחת מרק. כשחליתי היא לא משה ממיטתי ודאגה לכל צרכי ושיקומי. אהבתי לראות את החיילים והשומרים במדיהם המיוחדים ובמגפיהם המצוחצחים, בי לא פגעו לרעה אף פעם. אז פשטה שמועה שממשיכים לנסוע לכיוון שוויץ ושהרכבת יוצאת. בן רגע נפרצה הגדר וה"המונים" שהיו במחנה רצו בכוחם הדל אל החופש – אל הרכבת. אני זוכרת את התמונה בה אני רצה בין ההמונים מבלי לדעת לאן, ומי לידי. הגענו לרכבת שהייתה מלוכלכת ומסריחה. אלזה ושבע בנותיה נרתמו כולן לנקות את הקרון כדי שהנסיעה תנעם לנו. המסע יצא לדרך- אחרי טלטולים רבים הגענו למונטריי שוויץ. הפליטים שוכנו באתרי תיירות שונים ובתנאים מצוינים. התקבלנו בהתרגשות גדולה. עסקנים באו לקבל אותנו הפליטים – "הצלב האדום" ו"הג'וינט" וכן עסקני מפלגות ציוניות מהארץ ובעיקר מהקרן הקיימת לישראל. כולם הושיטו עזרה גדולה ובעיקר עשו נפשות לעלייה לארץ ע"י קבלת אשרות עלייה מממשלת בריטניה, ששלטה בארץ. אנחנו הילדים גרנו בארמון בשוויץ. דאגו לנו למיטות נקיות, נייר טואלט, סבון רחצה, מים חמים וארוחות טובות וטעימות- שלא הכרנו. שהינו בשוויץ כשמונה חודשים נהדרים."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…