דלג לתוכן הראשי

סטלה גולד( גרופט) , ילדה בת 10 : "העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו."



 

מאת: סטלה גולד (סטלה גרופט)

נולדתי בשנת 1933 בפולניה, בעיר קרקוב. אפשר להגיד שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא ידעתי שאני יהודייה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי כמעט בת 6 ועדיין לא הלכתי לבית ספר.

רק בזמן המלחמה נודע לי שאני יהודייה בכך שהילדים הפולנים מהרחוב קראו לי "יהודייה מלוכלכת".

נוסף לכך כל היהודים בפולנייה מגיל 12 היו צריכים לענוד על ידם מעין טלאי לבן שבאמצע מסומן סמל מגן דוד בצבע כחול ומי שלא עשה כך נענש על ידי הנאצים.

לילדים יהודים נאסר ללכת לבית הספר ולכן אמי לקחה מורה פרטית שלימדה אותי לקרוא ולכתוב.

הזמנים היו קשים מאוד בגלל הפחד מפני הנאצים. גרנו באותה תקופה אצל סבא וסבתא שלי ואני זוכרת שהנאצים באו לקחת את הרהיטים היפים מהבית של סבתי וסבי.

אנשים לא האמינו שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן. אחרי זמן מה פרצה שמועה שהנאצים יקימו גיטו בשטח מוגבל בעיר קרקוב ושכל היהודים היו צריכים להיות מרוכזים במקום זה.

כשפרצה המלחמה, אבי נסע עם מכרים שלו לכיוון מזרחה ואמנם היה מקום בשביל אמי ובשבילי, אבל אמי לא רצתה לעזוב את משפחתה הקרובה, ולכן אנחנו נשארנו בקרקוב ואבי הגיע לעיר פשמסל איפה שנמצאו הוריו, אחיו ואחיותיו ושם היו הרוסים עד שנת 1941
.
ולכן אנחנו אמי וכל משפחתה היינו פרודים מאבי ומשפחתו.
אמי החליטה שהיא לא רוצה ללכת לגטו, ולכן עברנו לעיר ששמה וויליצ'קה שהיא עיר קטנה ליד קרקוב ושם היהודים היו חופשיים להסתובב.
 גרנו בשכירות אצל משפחה פולניה – סבתא, אחות של סבתא, אחות של אמי, אמי ואני.

עד שנת 1941 לא היה ידוע לנו איפה נמצא אבי ובאותה שנה הגרמנים כבשו את העיר פשמסל וכך נודע לנו שאבי נמצא שם עם משפחתו והתחלנו להתכתב איתו. היות וליהודים אסור היה לנסוע ממקום למקום לא יכולנו להתאחד איתו.
אחרי כמה זמן התחילו שמועות שייקחו את היהודים ברכבות למקום לא ידוע. הגרמנים ניסו לשכנע את היהודים שלא יקרה להם שם שום דבר רע, כי הם נוסעים בסך הכל למחנות עבודה. אבל אף אחד לא חזר מהמחנות האלה ולכן האנשים חששו לגורלם.

בשנת 1942 הגיעו שמועות שיאספו את כל היהודים מהסביבה לווליצ'קה ושייקחו אותם למקום בלתי ידוע.

אמי חששה כמובן לגורלי והחליטה לשלוח אותי עם אישה פולנייה וביתה לאבי לפשמסל.

נפרדתי מאמי בלי לדעת שאני לא אראה אותה יותר.

כשהגענו לפשמסל פגשנו שם את אבי, שחי בגטו ובכל יום היה יוצא לעבודה מחוץ לגטו עם עוד הרבה אנשים. גם בפשמסל הרגישו היהודים שעומד לקרות משהו לא טוב, ואז אבי מצא מקום מסתור בשבילי אצל משפחה אוקראינית שהוא הכיר מקודם. הם הסכימו לקחת אותי והייתי בעצם מוסתרת אצלם עד סוף המלחמה. אסור היה שאנשים יראו אותי ולכן אסור היה לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה.

 היו לי כמה מקומות מסתור שהייתי מסתתרת שם, כמו בארון בגדים או בין שני חדרים שמצד אחד היה ארון ומצד שני היה שטיח קיר תלוי.

באו לשם הרבה אנשים בגלל שמדביד (האיש שהציל אותי) היה חייט ואשתו הייתה תופרת פרוות.

בזמן מסוים גרמנים עצרו את אח של אשתו, אחרי שהם מצאו אקדח בכיסו. משפחת מדביד פחדו שהגרמנים יבואו לחפש גם אצלם נשק ולכן שלחו אותי לבית מגורים ליד כנסייה, היכן שהיו מלמדים כמורה ( להיות כמרים). 

היה "פופ" (מעין כומר של אוקראינים) שידע על קיומי אצל משפחת מדביד ולכן הוא הסכים להסתיר אותי באחד החדרים במקום שבו למדו כמורה. בחדר הזה הייתה מיטה וחוץ מזה שום דבר לא היה שם.

כמובן שגם היה אסור לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה. את השעה, בערך, ידעתי לפי מצב השמש.

כל יום בערב היה בא הפופ  ( הכומר) של הכנסייה האוקראינית בא ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא לו בשבילי.

כמובן שהוא פחד שמישהו יראה אותו ולקח סיכון גדול על עצמו. לא היו לי ספרים לקרוא ככה שחוץ מספר תנ"ך (הברית החדשה) כל הימים האלה לא היה לי מה לעשות.

 לילה אחד שמעתי רשרושים ליד האוכל שלי, ואז מצאתי עכבר אחד שאכל את האוכל שלי, גירשתי אותו משם והוא התחבא מתחת למיטתי. סתמתי את החור בעיתונים שאתם הגישו לי את האוכל, העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו.

בתקופה זו חייתי בבדידות נוראית. הייתי במקום זה לתקופה של כעשרה ימים, והיה לי משעמם מאוד, ורק בערב הפופ ( הכומר) היה מגיע ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא אליו.

אחרי זה חזרתי למשפחת מדביד. זאת הייתה תקופה שהצבא הרוסי ,"הצבא האדום" התקרב לפשמשיל והגרמנים החלו לברוח.

שנה לפני סיום המלחמה, בשנת 1944, שוחררתי על ידי הצבא הרוסי. האנשים עדיין פחדו שהגרמנים יחזרו לפשמשיל, אבל לשמחתי זה לא קרה. היהודים לאט לאט החלו לחזור לבתיהם.

כל מי שניצל חיפש קרובים. היות ואימא ואבא שלי ידעו איפה אני נמצאת, ולא באו לקחת אותי, הבנתי שהם נספו ושהם לא יבואו כבר מעולם.

 אחרי תקופה מה הגיעה למשפחת מדביד, בת דודה שלי צשיה ולקחה אותי לביתה.

לא שמחתי כל כך לבואה איתה מפני שלא ממש הכרתי אותה והיה לי קשה לעזוב את משפחת מדביד. אבל בתור ילדה ממושמעת עשיתי מה שאמרו לי. היא חיה עם אבא שלה שהיה דוד שלי. אחרי זה הגיע עוד דוד אחר שלי וככה נדדתי מדוד אחד לדוד שני, ואחרי זה הגעתי לדודה שלי שחיה בעיר קרקוב עם ביתה.

גרנו בחדר אחד ובחדר לידנו גרה משפחה אחרת ואתה היה לנו מטבח משותף ואמבטיה משותפת. עם הדודה הזאת ובתה עזבתי את פולין .המטרה הייתה להגיע לשני הדודים שלי שחיו אז בבלגיה. את פולין עזבנו באופן בלתי חוקי, דרך צ'כיה, והגענו לאוסטריה, שם היינו ב-3 ערים שונות במחנות עקורים.
זה היה חדר גדול שחולק עם שמיכות למשפחות.

האמריקאים נתנו לכל מי שגר שם אוכל וכלכלה. אחרי שעזבנו את המקום הזה הגענו דרך צרפת עוד פעם באופן בלתי חוקי סוף סוף לבלגיה איפה שגרו שני דודים נוספים שלי ודודה. משם אחרי שלוש שנים עזבתי את בלגיה עם גרעין של "השומר הצעיר" להכשרה בצרפת ומשם לארץ ישראל לקיבוץ גת.     

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…