דלג לתוכן הראשי

סיפורה של מתילדה כהן- סרנו, ילדה בת 4 , ברפת עם המשפחה




ילידת 1939

אבא מצא עבודה כגזבר הקהילה היהודית במילאנו.

זיכרון מוקדם. הייתי בת שלוש או ארבע, פטפטנית וחברותית, מדברת עם כולם. אמא נאלצה להפחיד אותי, "אם תגידי שאנחנו יהודים ייקחו אותנו". האיום נשאר בתוכי מלווה בפחד שיופיע בסיוטי הלילה, בתקופות שונות בחיי.

החלו הפצצות על מילאנו, והסתתרנו במקלט. בשנת 1943 המצב החמיר ואבא שהיה בעל ראייה רחבה ועמוקה, ניתח את העתיד לקרות, הבין את גודל הזוועה. מעט יהודים שברחו מפולין ספרו ששורפים יהודים. מוסוליני בקש להכין רשימות של יהודים. אבא היה זה שהכין את הרשימות שכן היה ממונה על תקציבי הקהילה היהודית והכיר את כל בני הקהילה. הוא ידע שאם ייקחו אותו, נשקפת סכנה לכולם, והחליט לברוח.
פזארו
בשלב ראשון, ברחנו לעיר פזארו שעל חוף הים האדריאטי. אבא המשיך לעבוד במילאנו והגיע לביקורים אלא שאז נכנסו הגרמנים לאיטליה וגם פזארו נכבשה. המטה הגרמני התמקם ממש מול הבית בו התגוררנו בפזארו ואבא הרגיש שמחפשים יהודים. איטלקים טובים בעיר הציעו שהורי ישאירו את הבנות הקטנות אצלם ויברחו אך אבא ואמא סירבו, לא היתה זו דרכם.
אבא עזב את מילאנו והגיע אלינו, לקח עגלה עם חמור ועלינו לכפר מומברוצ'ו יחד עם סבתי.

הרפת במומברוצ'ו
הוא שכר רפת בכפר, ללא מים, חשמל ושירותים ועשה ממנה מקום למגורים. הרפת הזו עדין קיימת. בעל הרפת איג'ינו צ'פוני ידע שאנו יהודים, אבא לא הסתיר זאת ממנו, אך שמר את הסוד. הוא  הציל את חיינו. עד היום אנו בקשר עם ילדיו.

 סבלנו מרעב ומחלות. סבתי, אלגרה סרנו, חלתה ולא יכולנו למצוא עבורה תרופות. סבתא בקשה למות, וכעבור זמן מה אכן נפטרה. כומר העיירה הסכים לקברה בבית הקברות הנוצרי ובלבד, שנטביל אותה לנצרות אך אבא התנגד. היה ברור לו שסבתא נולדה ותיקבר כיהודייה. הורי טיכסו עצה ולבסוף מצאו מסמך כתוב בטורקית שנשאר אצל אמא. איש לא ידע לקרוא טורקית וההורים סיפרו שסבתא מוסלמית. היא נקברה כמוסלמית ורק לאחר השחרור הוציאו חיילי הבריגאדה היהודית את גופתה וקברו אותה בבית הקברות היהודי במילאנו.

סבא סרב לעזוב את מילאנו וכעבור כמה חודשים נעצר בעיר פרמה. הוא הוחזק במעצר זמן מה ובאורח נס שוחרר והגיע לכפר מומברוצ'ו. אנו הבנו שהכומר, עליו עוד יסופר בהמשך, ידו היתה בשחרורו של סבא מן המעצר.

כשהגיעו הגרמנים למומברוצ'ו, בקשו לישון אצלנו ברפת. אבא הביט בהם ואמר, אין אצלנו מקום עבור גנרלים, הכל פה פשוט מידי. הגרמנים הסתכלו ואמרו, זה בסדר!

ובינתיים התמלאה הרפת בפליטים איטלקים שנמלטו מן הערים המופצצות על ידי בעלות הברית. גם קולות ההפצצות באו אלי בבגרותי בסיוטי הלילה. הייתי אז בת ארבע וסקרנית. ראיתי, שמעתי וזכרתי הכל. עד היום.

אנשים טובים בכפר נתנו לנו תלושי מזון ואמא קנתה בהם גרעיני חיטה מהם הכינה לחם. אמא היתה קטנה וחלשה, אני זוכרת אותה לשה את הבצק, אופה ומאפסנת בארגזים. ככרות הלחם הללו הזינו אותנו הרבה שבועות. אבא  הסתפק באכילת לחם. הוא סרב לאכול בשר חזיר או בשר חיות מתות, כפי שאכלו רבים.

מנזר אידטו סנטו
נסיגת החיילים הגרמנים נעשתה בהדרגה. הם פוצצו כל מקום ממנו נסוגו. באחד הלילות הם הגיעו לרפת שלנו על ראש הגבעה ואמרו שכדאי שנברח כי הלילה יתנהל קרב. אבא לקח את אחותי ויקטוריה על הידיים, ואמא – אותי, וכולנו ברחנו למנזר אידטו סנטו. הכומר ידע שאנו יהודים אך לא סיפר דבר. במנזר היה רפוג'ו – מקלט ואנשים רבים הסתתרו בתוכו. היינו שם במשך 24 שעות. בתחילה, הציבו הגרמנים תותח בראש צריח הכנסייה, אך כל תותחן שנשלח למעלה נהרג, עד שהובסו והחליטו לסגת.

לפתע השתרר שקט, רעש ההפצצות נדם. הכומר ירד למטה לרפוג'ו ושאל, אם מישהו מהאנשים דובר אנגלית. אבא שלי דבר אנגלית ועלה למעלה, עמו עלתה אשה דוברת גרמנית. אבא שאל את אחד החיילים האם הוא דובר אנגלית והלה ענה לו בעגה קנדית או אוסטרלית ב"ייהה" ארוך. אבא שמע וחשב בבהלה שהנה שוב חזרו הגרמנים...

אני זוכרת את רגע היציאה מהמקלט. גופה חסמה את הדרך ומישהו עזר לי לקפוץ מעל הגופה. הרבה חיילים עם קיטבגים ענקיים הגיעו וחילקו לנו לחם ושוקולד. הסתיימה המלחמה.

כעבור 70 שנה נגלה את גודל הנס. מקומות אחרים הופצצו עד ליסוד ואילו בכפר שלנו היו ניצולים רבים. לימים יספר הכומר שמפקד הפלוגה הגרמנית בקש את ברכתו ואמר, אני יודע שמסתתרים אצלך יהודים, אבל לא אגע בהם לרעה. אני רוצה ממך ברכה כדי לחזור חי לאמי ולספר לה שנהגתי על פי העקרונות עליהם חינכה אותי! אם אנצל, אחזור לבקר אצלך. ואכן חזר ובקר. היו גם אנשים כאלו.

הימים שאחרי
למחרת חזרנו לרפת בכפר מומברוצ'ו לגלות שכל הרכוש המועט שהיה ברפת נבזז. כוחות הברית החליטו לפנות אותנו אל מחנה עקורים בדרום איטליה. היינו שם למשך זמן מה אךהוריי בחרו לחזור לכפר, שכן מילאנו עדין לא שוחררה מן הגרמנים.
יום אחד כשאבא נסע לקנות לחם בעיר הסמוכה, פזארו, ראה חייל שעל כתפו תגית ועליה כתוב, פלסטיין. אבא רץ אחריו וקרא, שלום אדוני, האם אתה יהודי?
כן, ענה החייל וסיפר לאבא על חיילי הבריגאדה היהודית שלחמו באיטליה. אבא פרץ בבכי.
וכך הצטרפנו לחיילי הבריגאדה היהודית. התגוררנו עמם בבית מפואר בעיר פזארו, שהוחרם מידי גנרל פשיסט. קירות הבית ותקרתו המקומרת היו מחופים בציורי קיר מרהיבים. בנוסף לחיילי הבריגאדה, התגוררו עמנו גם פרטיזנים יהודיים.

מקור וקרדיט : מיזם התיעוד דורות ההמשך

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…