דלג לתוכן הראשי

חיי בלול תרנגולות : ילד יהודי במחבוא בהולנד



 מקס עמיחי הפנר

הוצאת יד ושם 2016,  

מקס הֶפּנרֵ היה בן שמונה כאשר פרצו שוטרים נאצים לביתו שבאמסטרדם. האב נמלט והאם שנלקחה לנקודת ריכוז לקראת גירוש למחנה הצליחה להשתחרר. מקס והוריו נדדו בין מקומות מסתור שונים ולבסוף מצאו מקלט בחווה בהולנד, שם התגוררו בלול תרנגולות במשך שלוש שנים שבהן מצא מקס מפלט בציור חוויות ומראות החיים בחווה. הציורים השלווים שצייר הם הציר שסביבו טווה מקס את סיפור חייו בימי האימה ואת סיפור הצלתו.

 קישור להוצאת הספרים "יד ושם"


אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט.
בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים  והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.
הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.
"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה.

 קטע קצר מתוך הספר המרתק :

"ארי הימרט ומשפחתו חיו בכפר קטן בשם קוקאנגן והוא עזר למשפחה היהודית להגיע מאסטרדם לכפר קוקאנגן . בכפרים כמו קוקאנגן יש יהודים מעטים בלבד, ולכן זה היה אמור להיות מקום בטוח יותר. "

"ביתה של משפחת הימרט היה בית ישן סמוך למרכז הכפר. הכפר עצמו היה שקט. ככל שחלף הזמן הרגשתי שאנחנו באמת בחופשה. הורי יצאו לטיולים ושיחקו במשחקים ואני שיחקתי עם שני הבנים. כולנו היינו דרוכים פחות – עד שבאה פשיטת המשטרה . "

"התברר כי מישהו בכפר קוקאנגן הלשין לנאצים שיהודים מסתתרים בכפר. השוטרים הקיפו את כל הכפר , עברו מדלת לדלת וחקרו את כולם.

למרבה המזל לא היינו בבית . אני והבנים של ארי יצאנו לפיקניק על אי בנהר שמחוץ לכפר, והורי יצאו לטיול רגלי . הם ראו את השוטרים הגרמנים והסתתרו- אבא בתוך תעלה יבשה ואמר בשדה תפוחי אדמה. אני הייתי רחק מכדי לראות או לשמוע משהו."

"השוטרים הגרמנים ערכו חיפוש בביתו של ארי, כמו בכל הבתים האחרים, ונראו מאוכזבים כשלא מצאו שם  יהודים מסתתרים.

אחר כך התרו השוטרים באשתו של ארי, הילטיה , שלא תעלה על דעתה להסתיר יהודים בביתה , שאם לא כן תהייה משפחתה כולה בצרה גדולה.

בלילה ההוא אמר לנו ארי בעצב שיהיה עלינו לעזוב, אבל הוא לא ידע על בית בטוח אחר שנוכל לשהות בו. בינתיים הוא יחביא את המזוודות שלנו ואנחנו נשוטט באזור הכפרי עם תרמילינו בלבד. "

ארי הוליך אותנו אל השדות עד שהגענו אל מחסה לפרות באחו אחד. הוא השאיר אותנו שם והבטיח לחזור למחרת. היה קש במחסה, ואנחנו פיזרנו אותו כדי להכין לנו מצעים לישון עליהם. שכבנו על הקש, אבל לישון לא הצלחנו. שכבנו ערים ותהינו אם אכן יחזור ארי למחרת או לא.

פעם אחת  התנמנמתי , אבל התעוררתי כשעגל גדול אחד בא לאכול את גרעיני שיבולת השועל שהוכנו שם בשביל הפרות.

אבא הבריח את העגל בחולצה, והעמיד פנים שהוא לוחם שוורים. לא הבנתי איך הוא יכול לנסות להצחיק בזמן שאני מבוהל כל כך.

בבוקר באה איכרה אחת לקחת את הפרות. היא הופתעה לראות אותנו במחסה הפרות שלה, אבל מיהרה ללכת משם בלעדיהן. כעבור דקות אחדות שבה והביאה לנו סל מלא מזון . היא לא אמרה דבר וגם אנחנו לא. הפעם לקחה את הפרות והוליכה אותן אל החווה שלה.

ארי חזר, נאמן להבטחתו. בשבועות הבאים החביא אותנו , יחד או לחוד, בכל מיני מקומות . אני שהיתי זמן מה בעליית גג מחניקה וריקה מעל למספרה אחת. עוד ימים אחדים התחבאתי במחסן של טחנת רוח לצד מאות שקי תבואה...

מקור וקרדיט :

מקס עמיחי הפנר, חיי בלול תרנגולות , נער יהודי במחבוא בהולנד, הוצאת יד ושם , 2016 ,

 פינת השמש

"היום 20 במרס 1943, ואני יושב על ספסל מאחורי לול התרנגולות ומצייר את החצר הפנימית של החווה. אנחנו קוראים לחצר "פינת השמש" שלנו. עדיין קר מאד ורק בקושי אפשר לשבת בחוץ, אם כי הקיר שבנה הארי ינסן נועד להגן עלינו מעט מפני הרוח .

אני נהנה מאוד לשבת בחוץ באוויר הרענן , אחרי שהייתי כלוא בלול כל החורף. החורף היה ארוך , ובתוך הלול שלנו היה חשוך ולח.

מקור וקרדיט :

מקס עמיחי הפנר, חיי בלול תרנגולות , נער יהודי במחבוא בהולנד, הוצאת יד ושם , 2016 ,

ראו גם :


 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…