דלג לתוכן הראשי

הניצחון של ג'ני



 

 הציור הראשון שלי היה על נייר טואלט שמצאתי בשירותים של מחנה הריכוז. ציירתי עליו בפחמים את 'הסעודה האחרונה' - יום הולדתי השישי, שהיה האחרון שחגגו לי בבית”.


משפחתה של ג’ני, במקור מהעיר האוקראינית צ’רנוביץ שעל גבול רומניה, שהתה אז במחנה ריכוז ליד באבי־יאר, גיא ההריגה שבו טבחו הנאצים ועוזריהם בעשרות אלפי יהודים. אביה הצליח לברוח ולשרוד את המלחמה במחתרת, אבל רוב משפחתה המורחבת נספתה

ג’ני עבדה במפעל סמוך למחנה. כשהייתה בת 8 ניגש אליה חייל גרמני שחשב שהיא אוקראינית, “כשהבין שאני יהודייה הוא שיסה בי את הכלב שלו, הכה אותי מכות רצח ותלש לי בכוח מהאוזניים עגילים שקיבלתי מסבתא שלי. ירד לי דם, וביקשתי ממנו בגרמנית בבכי שיפסיק, אבל הוא כיבה על הפנים שלי את הסיגריה שלו. ביקשתי ממנו מים והוא השתין עליי ואחר כך ירה לי ברגל”. 

טרגדיה אחרת שנחרתה בה היא כשחייל אוקראיני ניגש לאמה ששרדה במחנה איתה ועם אחותה הקטנה, שהייתה בהירה ממנה, והטיח באם: “את יהודייה מסריחה ואת הילדה הנוצרייה הזאת חטפת, היא לא שלך”. ואז, לנגד עיניה של ג’ני ואמה רוצץ בגרזן את ראשה של האחות הקטנה, שהייתה רק בת 4, ורצח אותה

מאז ועד היום היא סובלת מסיוטים, אבל לא נכנעת לדיכאון. היא הספיקה להוציא ספר בשם “המלאך מעל הדלת” כדי לממן אנדרטה ליקיריה שאינה יודעת היכן נקברו, לספר את סיפורה בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה בבתי ספר ולחיילים והמשיכה לצייר, כמובן

אבל המאבק שלה לנורמליות היה קשה ויומיומי. “המדינה לא עזרה לי יותר מדי. בשנות ה־90 ניסיתי להתאבד פעמיים. פעם אחת כשבעלי, שהיה הכל בשבילי, חלה. נאלצנו למכור את הבית כדי לממן לו ניתוח יקר, והוא נפטר במהלכו. עליתי לקומה האחרונה בבית החולים ורציתי לקפוץ”, היא מספרת בבכי. 

לאחר מכן נאלצה ג’ני לעזוב את הבית כשנותרה חסרת כל ולילדיה לא היו אמצעים לסייע לה. אז ניסתה להתאבד בשנית. “עבדתי, למדתי עיצוב שיער והייתה לי מספרה מצליחה מאוד - סלון ג’נט. אפילו שוקי זיקרי למד אצלי בתחילת דרכו, אבל לא יכולתי לפרנס את עצמי לבד והתמוטטתי”, היא נזכרת בכאב.

מעריב | הניצחון של ג'ני: התערוכה של ניצולת השואה שממשיכה להילחם




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…