דלג לתוכן הראשי

מניה ברומברג , בת 8 , מסע הישרדות ברכבת משא האחרונה שיצאה מקייב



"אבא של מניה התנדב לצבא כחייל, ומאז היא לא שמעה ממנו (הוא כנראה נהרג במלחמה). מניה בת 7 עם אחיה בוריס תינוק בן שנה ועם אימה צילה, סבא אברהם וסבתא רוזה חשו בקרבתם של גרמנים עזבו את ביתם ואת רכושם וברחו לצפון ברית המועצות בשנת 1941. יהודים שלא הצליחו לברוח, הושמדו ב"באביי יער", בור ענק שירו לתוכו 34000 יהודי קייב במשך יומיים, בספטמבר 1941.
הם ברחו ברכבת משא האחרונה שיצאה מקייב במשך המון זמן בלי אוכל ומים. האח הקטן של מניה כל הזמן היה חולה, הרכבת בה הם נסעו הופצצה בלי הפסקה בידי הגרמנים. 

סוף סוף הם הגיעו לכפר "תשלה" ליד עיר צ'קלוב.

בשנת 1941 בכפר הנ"ל היה יבול מאוד עשיר של דגנים שלא הספיקו לקצור לפני ששלג כיסה אותו. הדגנים התחילו להירקב תחת השלג והוציאו חומרים רעילים וכל מי שאכל מהם מת. זה קרה גם לסבא של מניה, אברהם. למזלם של צילה ואחיה הקטן בוריס שלא אכלו מהדגנים ושרדו, אולם מניה אכלה והיא כמעט גססה. על מנת להציל את מניה ובהיעדר כסף לקנות אוכל או תרופות צילה החליפה את השמלה שלה בסיר חמאה קטן ובכך הצילה את חייה.

ליד ביתם היה גן שאליו קיבלו ילדים עד גיל 7, מכיוון שמניה הייתה כבר בת 8 היא לא יכלה להתקבל לגן ולכן החלה לעבוד בגן (לשטוף כלים ולטפל בילדים) תמורת אוכל, אבל האוכל לא הספיק והמשפחה של מניה השלימה מאיסוף קליפות תפוחי אדמה. כשנגמרה המלחמה צילה אם ילדיה התחילה בחזרתה לקייב. בדרך לקייב האח בוריס חלה במחלות זיהומיות קשות. מסיבה זו הורידו אותם מהרכבת פעמיים מחשש להידבקות מבוריס.

 באחת הפעמים הגיעו לכפר יהודי, לרינו ליד עיר דנפרופטרובסק. מכיוון שאנשי הכפר נהרגו או ברחו במלחמה רוב בתי הכפר עמדו ריקים, כך באחד הבתים התמקמה משפחתה של מניה. מכיוון שאת כל שנות חייו האח בוריס העביר במצוקה של אוכל ותנאים נאותים למחיה  בהיותו בן 5 הוא לא ידע ללכת ולא לדבר והיה מאוד מאוד חולה. גם צילה חלתה בדלקת ריאות קשה כשטיפלה בבוריס. כך מניה, ילדה בת 12 נשארה אחראית וטיפלה בצילה שהייתה בבית חולים (הנמצא שלוש קילומטר מהבית) וגם טיפלה בבוריס. 

כל יום מניה הייתה הולכת דרך היער לבית החולים להביא חתיכת לחם שיהיה לצילה מה לאכול.

 כעבור שנה המשפחה סוף סוף חזרה לקייב. כשחזרו לביתם גילו שמשפחה זרה תפסה אותו. מכיוון שזו הייתה משפחה עם ילדים וגם מכיוון שנאבדו במלחמה מסמכים המוכיחים שזהו ביתם אז לא הכניסו אותם לבית הזה והמשפחה של מניה נשארה ברחוב. סבתא רוזה התחילה לעבוד כמטפלת במשפחה של אישה בשם פניה. כאשר צילה וילדיה נשארו ללא בית, פניה הכניסה אותם לעליית הגג של ביתה. במקום זה לא היו חלונות וכאשר היו גשמים פניה הייתה מכניסה את המשפחה פנימה לתוך חדרה שגודלו שמונה מ'. בימים גשומים אלה בחדר זה ישנו שמונה אנשים. רק כעבור שנתיים משפחתה של מניה הצליחה לחזור לדירתה המקורית.

 במהלך השנתיים האלה המשפחה של מניה הייתה נרדפת על ידי המשטרה המקומית מכיוון שלא היו להם מסמכים המקשרים אותם לקייב. משפחות כאלה לא היו זכאיות לעבוד בקייב, לכן מניה בחשאי הייתה מוכרת בתחנת רכבת מקומית תפוחי עץ ומים ובכך הייתה מרוויחה קצת כסף לאוכל בשביל משפחתה. המים והתפוחים היו כה כבדים בשביל ילדה בת 12, שכאבי הגב מאז עוד מלווים את סבתא רבתא שלי עד היום. באותו זמן למניה הייתה רק שמלה אחת וזוג נעליים אחד. כל ערב היא הייתה מכבסת את השמלה ולמחרת הייתה לובשת אותה שוב. " 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…