דלג לתוכן הראשי

הילד דב גנור , בן 11 , הישרדות בדיר של חזירים




 עדותו של דב (ברלה) גנור (וגנר) שנולד באלט-קימפולונג שבבוקובינה (כפי שניתנה למרכז הארגונים וליד ושם):

"
הייתי בהרבה מקומות. כשגורשנו מהבית הייתי בן 11. אני, הוריי ואחי וולף שהיה מוגבל גופנית. העלו אותנו על רכבות משא ממש כמו בהמות וסגרו עלינו ולקחו אותנו, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל בסופו של דבר הגענו לעיירה ששמה אטאקי על גדות הדנייסטר. שם העבירו אותנו ברפסודות לצד השני של הנהר, והיו אנשים שגם זרקו אותם למים, הם לא רצו ללכת. אז אותנו העבירו, ואז הגענו לעיר הזאת שנקראת מוגילב פדולצקי.
שם אחסנו אותנו באיזה בניין שהוא היה רעוע, ללא חלונות ודלתות, והיינו שם בסך הכול שבוע-שבועיים. כבר התחיל המועד הזה, זה היה בחודשי החורף 1941. באוקטובר 1941 יצאנו מהבית, ועד שהגענו זה לקח בערך חודש, אולי קצת יותר. בסופו של דבר הוציאו אותנו משם והתחילה צעדה. אני קראתי לזה צעדת התשה, כי לא הייתה לה שום מטרה. סתם ללכת בכפור, בבוץ, ללא נעליים, עם סמרטוטים על הרגליים. והגענו בסופו של דבר לכפר אוקראיני שקוראים לו פריפליצ'יניץ. מישהו שאל אותי שהוא מחפש היום את המקום הזה והוא לא מוצא אותו. יכול להיות שמחקו אותו מעל פני האדמה.
בכל מקרה אחסנו אותנו בדיר של חזירים. ושם, כתוצאה מהיגיינה לקויה, אנשים חלו. חלו במחלות כמו טיפוס ראש, טיפוס בטן, כינמת, ולא היה רופא ולא שום דבר. וככה היינו שם אבא שלי, שהוא אז היה בערך בגיל 65, ואני – בסך הכול בן 11. ואני שכחתי לציין שהאח הזה, שהוא היה מוגבל, בצעדה הראשונה הוא לא יכול היה ללכת בתוך הבוץ, אז המלווים שלנו החיילים ירו בו לנגד עיניי. הם לא התביישו מאף אחד. והמיתו אותו.


כתוצאה מהמחלות אבא שלי קיבל טיפוס ראש, זו מחלה שאתה יש לך כל הזמן נזלת מהאף ואתה מדבר לעצמך, אתה לא יודע מה אתה מדבר. והוא שכב, ואני שכבתי על ידו ובכלל לא ידעתי שהוא מת. רק אחרי שבוע התברר לי שהוא לא בחיים. מה עושים? לקחתי אותו אני ואח שלי, ששמו היה דוד, וסחבנו אותו לבד.
במרחק של איזה מאתיים מטר מהמקום, מהדיר הזה, היה על יד יער, והתחלנו לחפור לנו שוחה להניח אותו. הצלחנו עם הידיים, היה קרח, מצאנו מקלות וככה חפרנו שוחה בעומק של אולי עשרים סנטימטר. הנחנו אותו שם, כיסינו אותו בטלית שלו שהייתה אתנו – וזהו. והוא, עד עצם היום הזה אין לו בכלל קבר. אני עשיתי לו, המצבה של אימא שלי שהיא ניצלה בסופו של דבר והיא קבורה היום בנהריה, על המצבה אני כתבתי דברי הנצחה לא רק לאבא שלי אלא לכל המשפחה. ואני רוצה לספר פה – היינו משפחה די ענפה. אבא שלי שמו אברהם וגנר. והוא ממוצא גרמני. אבל מה, הוא גדל והתחנך בקימבורנוק. אימא שלי ילידת גליציה, בעיירה בשם טלוסטה. והיא הייתה נשואה עם בעל קודם שממנו היו לה שני ילדים, בת ובן. אז מצד אימא היו לי שני אחים, אח ואחות. לאבא שלי היו ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים. כולם גרו באזורים שונים בבוקובינה, וחלק מהם גם היו נשואים ואבות לילדים שאני בכלל לא יודע כמה ולא הכרתי אותם בכלל. למה אני אומר את זה, בגלל שהם נספו בשואה. אני שלחתי על כל העניין הזה דפי עד ל'יד ושם'.
עכשיו, קרה מה שקרה, שכשהיינו בפרפלצ'ינץ, הכפר הזה שציינתי מקודם, הפרידו ביני ובין אימא שלי. אח שלי ,הבינוני,  נעלם ולא ידעתי בכלל לאן, זה שעזר לי לקבור את אבא. ואימא שלי גירשו אותה חזרה למוגיליב.
אותי גייסו לבד בהיותי בן 11 לקופייגורות, מחנה ריכוז שם בשטח פתוח, והיה מין מקום שהיה שדה תעופה, ושם הייתי לבד שנתיים. איך הצלחתי לשרוד? הייתי מסתלק בלילות, ביום אי אפשר היה, אחרת היו יורים בי.
בלילות זחלתי מתחת לגדר והלכתי ברגל למזבלות, נכנס גם לכפרים ומבקש משהו. אז היו שם אוקראינים שהיו רחמנים, התברר לי גם למה הם היו רחמניים. הם סיפרו. התברר שבשנת 1933 הייתה מגפת רעב באוקראינה – והם, כדי לשרוד בחיים, הם היו שוחטים את ילדיהם ומבשלים את הבשר ואוכלים אותו. עד כדי כך. אני לא יודע אם יש אמת בסיפור הזה, אבל ככה הם היו מספרים. בקיצור אני ניזונתי ממה שהם נתנו לי והייתי אוסף קליפות של תפוחי אדמה, מבשל אותם בחוץ, בשלג, וככה הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים.

קרה מקרה לפני כן, כשהיינו עוד במוגיליב, שאימא שלי לקחה קליפות תפוחי אדמה ושמה איזו פלטה של ברזל – עושים חור בשלג, מפעילים פתילייה ופלטה חמה וזה מתבשל. מפעילים אש. והגיעו שני חיילים אוקראינים, אחד מהם היה רומני, וכשהם ראו שהיא מבשלת הם פשוט דחפו אותה והיא נפלה עם ידיה על הפלטה הזאת שהייתה חמה, והיא נכוותה. לא ידעתי מה לעשות, לקחנו סמרטוטים ועטפנו לה את הידיים, והיא נשארה נכה עד יום מותה כאשר שני האגרופים שלה סגורים.
בגמר המלחמה, ב-1945, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים מהאזור שלהם, כמובן שהיינו כבר חופשיים וכל אחד התחיל ללכת. ואני בכוחות עצמי הלכתי לחפש את אימא. ידעתי שהיא נשארה במוגיליב. ואמנם מצאתי אותה – ולא רק אותה אלא גם את אחותי מהנישואין הקודמים שלה ובעלה ובן אחד שהיה להם, בן קטן. ונשארתי במוגיליב יחד אתם, והייתי צריך להתפרנס, להביא אוכל. ואז מישהו הציע לי למכור וללכת לשוק ולמכור עוגות. היה קצין יהודי והוא הציע לי למכור עוגות שהייתה להן קונפיטורה. והרווחתי משהו, אבל זה לא הספיק שום דבר.
בסופו של דבר ראיתי שיש מצחצחי נעליים, אז רכשתי ארגז כזה עם שתי מברשות והתחלתי לצחצח נעליים לחיילים הרוסים ולקצינים שלהם. ועשיתי להם בהתחלה ללא תשלום, והם במשך הזמן אמרו שהם רוצים בכל זאת לתת לי משהו, נתנו לי את הנעליים שלהם מתנה. אלו נעליים אמריקאיות של הצנחנים, זה שווה הרבה כסף. אבל אני לא יכולתי למכור אותן במוגליב. התגנבתי לאטאקי בחזרה. איך עברתי? הגשר של הולכי הרגל היה מפוצץ כי הפרטיזנים פוצצו אותו, והיה גשר שהרכבת עברה, אז אני התגנבתי דרך הגשר של הרכבת והגעתי לאטאקי. שם, בשביל זוג נעליים קיבלתי 50 רובל. ועשיתי את זה מספר פעמים, עד שבפעם האחרונה תפסה אותי שם המשטרה, החרימה לי את הארגז והנעליים והכניסו אותי לכלא. שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי שבאתי ממוגליב. אז הייתי בן 14-15 אולי. ועצרו אותי. ואז הם התקשרו למשטרה במוגליב, והם דיברו בדיוק עם אותו קצין יהודי שהוא שהתחיל להעסיק אותי בהתחלה במכירת עוגות. ואז הוא ביקש מהם לשחרר אותי ולקחת הכול. לא נשאר לי רובל אחד, וחזרתי למוגליב.
ואז מחדש במוגליב עשיתי שוב ארגז לנעליים וצחצוח. אימא שלי דיברה פולנית, אני במשך הזמן שם למדתי אוקראינית וגם רוסית. היום אם תשאל אותי משהו אני מבין אבל אני לא יכול לדבר, כל כך הרבה שנים לא השתמשתי. ואז לאט-לאט הרווחנו קצת כסף כדי שנוכל לעזוב ולחזור חזרה לביתנו. ואמנם ב-1945 אני ואימא שלי הגענו לקימפלוק – ומצאנו את הבית שלנו תפוס ע"י זרים, ע"י תושבים מקומיים שסירבו בתוקף לפנות אותו, לא רצו לתת אותו. פנינו שם למשטרה, והם בסופו של דבר פינו את הבית – ואני ראיתי שאני שם לא יכול להישאר. ממש לא יכול. שנאה איפה שאתה הולך, זורקים עליך אבנים. החלטתי שאני מצטרף להכשרה ובאמצעותה עליתי לארץ.
בשנת 1953 הכרתי את אשתי לילי , ואחרי זמן קצר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. הבן שלי קובי ובת בשם אתי. היום היא נשואה גם. יש לי שישה נכדים – נכד אחד וחמש נכדות, ועכשיו יש לי גם 3 נינות וזה הניצחון הכי גדול שלי על הצורר הגרמני.

תגובות

  1. חשוב מאד הפרוייקט של להזכיר ולהנציח את קורות הילדים בשואה בכלל ואת קורותיו של אבי בפרט.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…