עדותו של דב (ברלה) גנור (וגנר) שנולד באלט-קימפולונג שבבוקובינה (כפי שניתנה
למרכז הארגונים וליד ושם):
"הייתי בהרבה מקומות. כשגורשנו מהבית הייתי בן 11. אני, הוריי ואחי וולף שהיה מוגבל גופנית. העלו אותנו על רכבות משא ממש כמו בהמות וסגרו עלינו ולקחו אותנו, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל בסופו של דבר הגענו לעיירה ששמה אטאקי על גדות הדנייסטר. שם העבירו אותנו ברפסודות לצד השני של הנהר, והיו אנשים שגם זרקו אותם למים, הם לא רצו ללכת. אז אותנו העבירו, ואז הגענו לעיר הזאת שנקראת מוגילב פדולצקי.
שם אחסנו אותנו
באיזה בניין שהוא היה רעוע, ללא חלונות ודלתות, והיינו שם בסך הכול שבוע-שבועיים.
כבר התחיל המועד הזה, זה היה בחודשי החורף 1941. באוקטובר 1941 יצאנו מהבית, ועד
שהגענו זה לקח בערך חודש, אולי קצת יותר. בסופו של דבר הוציאו אותנו משם והתחילה
צעדה. אני קראתי לזה צעדת התשה, כי לא הייתה לה שום מטרה. סתם ללכת בכפור, בבוץ,
ללא נעליים, עם סמרטוטים על הרגליים. והגענו בסופו של דבר לכפר אוקראיני שקוראים
לו פריפליצ'יניץ. מישהו שאל אותי שהוא מחפש היום את המקום הזה והוא לא מוצא אותו.
יכול להיות שמחקו אותו מעל פני האדמה.
בכל מקרה אחסנו
אותנו בדיר של חזירים. ושם, כתוצאה מהיגיינה לקויה, אנשים חלו. חלו במחלות כמו
טיפוס ראש, טיפוס בטן, כינמת, ולא היה רופא ולא שום דבר. וככה היינו שם אבא שלי,
שהוא אז היה בערך בגיל 65, ואני – בסך הכול בן 11. ואני שכחתי לציין שהאח הזה,
שהוא היה מוגבל, בצעדה הראשונה הוא לא יכול היה ללכת בתוך הבוץ, אז המלווים שלנו
החיילים ירו בו לנגד עיניי. הם לא התביישו מאף אחד. והמיתו אותו.
כתוצאה מהמחלות
אבא שלי קיבל טיפוס ראש, זו מחלה שאתה יש לך כל הזמן נזלת מהאף ואתה מדבר לעצמך,
אתה לא יודע מה אתה מדבר. והוא שכב, ואני שכבתי על ידו ובכלל לא ידעתי שהוא מת. רק
אחרי שבוע התברר לי שהוא לא בחיים. מה עושים? לקחתי אותו אני ואח שלי, ששמו היה
דוד, וסחבנו אותו לבד.
במרחק של איזה
מאתיים מטר מהמקום, מהדיר הזה, היה על יד יער, והתחלנו לחפור לנו שוחה להניח אותו.
הצלחנו עם הידיים, היה קרח, מצאנו מקלות וככה חפרנו שוחה בעומק של אולי עשרים
סנטימטר. הנחנו אותו שם, כיסינו אותו בטלית שלו שהייתה אתנו – וזהו. והוא, עד עצם
היום הזה אין לו בכלל קבר. אני עשיתי לו, המצבה של אימא שלי שהיא ניצלה בסופו של
דבר והיא קבורה היום בנהריה, על המצבה אני כתבתי דברי הנצחה לא רק לאבא שלי אלא
לכל המשפחה. ואני רוצה לספר פה – היינו משפחה די ענפה. אבא שלי שמו אברהם וגנר.
והוא ממוצא גרמני. אבל מה, הוא גדל והתחנך בקימבורנוק. אימא שלי ילידת גליציה,
בעיירה בשם טלוסטה. והיא הייתה נשואה עם בעל קודם שממנו היו לה שני ילדים, בת ובן.
אז מצד אימא היו לי שני אחים, אח ואחות. לאבא שלי היו ארבעה ילדים, בת ושלושה
בנים. כולם גרו באזורים שונים בבוקובינה, וחלק מהם גם היו נשואים ואבות לילדים
שאני בכלל לא יודע כמה ולא הכרתי אותם בכלל. למה אני אומר את זה, בגלל שהם נספו
בשואה. אני שלחתי על כל העניין הזה דפי עד ל'יד ושם'.
עכשיו, קרה מה
שקרה, שכשהיינו בפרפלצ'ינץ, הכפר הזה שציינתי מקודם, הפרידו ביני ובין אימא שלי.
אח שלי ,הבינוני, נעלם ולא ידעתי בכלל
לאן, זה שעזר לי לקבור את אבא. ואימא שלי גירשו אותה חזרה למוגיליב.
אותי גייסו לבד
בהיותי בן 11 לקופייגורות, מחנה ריכוז שם בשטח פתוח, והיה מין מקום שהיה שדה
תעופה, ושם הייתי לבד שנתיים. איך הצלחתי לשרוד? הייתי מסתלק בלילות, ביום אי אפשר
היה, אחרת היו יורים בי.
בלילות זחלתי
מתחת לגדר והלכתי ברגל למזבלות, נכנס גם לכפרים ומבקש משהו. אז היו שם אוקראינים
שהיו רחמנים, התברר לי גם למה הם היו רחמניים. הם סיפרו. התברר שבשנת 1933 הייתה
מגפת רעב באוקראינה – והם, כדי לשרוד בחיים, הם היו שוחטים את ילדיהם ומבשלים את
הבשר ואוכלים אותו. עד כדי כך. אני לא יודע אם יש אמת בסיפור הזה, אבל ככה הם היו
מספרים. בקיצור אני ניזונתי ממה שהם נתנו לי והייתי אוסף קליפות של תפוחי אדמה,
מבשל אותם בחוץ, בשלג, וככה הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים.
קרה מקרה לפני
כן, כשהיינו עוד במוגיליב, שאימא שלי לקחה קליפות תפוחי אדמה ושמה איזו פלטה של
ברזל – עושים חור בשלג, מפעילים פתילייה ופלטה חמה וזה מתבשל. מפעילים אש. והגיעו
שני חיילים אוקראינים, אחד מהם היה רומני, וכשהם ראו שהיא מבשלת הם פשוט דחפו אותה
והיא נפלה עם ידיה על הפלטה הזאת שהייתה חמה, והיא נכוותה. לא ידעתי מה לעשות,
לקחנו סמרטוטים ועטפנו לה את הידיים, והיא נשארה נכה עד יום מותה כאשר שני
האגרופים שלה סגורים.
בגמר המלחמה,
ב-1945, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים מהאזור שלהם, כמובן שהיינו כבר
חופשיים וכל אחד התחיל ללכת. ואני בכוחות עצמי הלכתי לחפש את אימא. ידעתי שהיא
נשארה במוגיליב. ואמנם מצאתי אותה – ולא רק אותה אלא גם את אחותי מהנישואין
הקודמים שלה ובעלה ובן אחד שהיה להם, בן קטן. ונשארתי במוגיליב יחד אתם, והייתי
צריך להתפרנס, להביא אוכל. ואז מישהו הציע לי למכור וללכת לשוק ולמכור עוגות. היה
קצין יהודי והוא הציע לי למכור עוגות שהייתה להן קונפיטורה. והרווחתי משהו, אבל זה
לא הספיק שום דבר.
בסופו של דבר
ראיתי שיש מצחצחי נעליים, אז רכשתי ארגז כזה עם שתי מברשות והתחלתי לצחצח נעליים
לחיילים הרוסים ולקצינים שלהם. ועשיתי להם בהתחלה ללא תשלום, והם במשך הזמן אמרו
שהם רוצים בכל זאת לתת לי משהו, נתנו לי את הנעליים שלהם מתנה. אלו נעליים
אמריקאיות של הצנחנים, זה שווה הרבה כסף. אבל אני לא יכולתי למכור אותן במוגליב.
התגנבתי לאטאקי בחזרה. איך עברתי? הגשר של הולכי הרגל היה מפוצץ כי הפרטיזנים
פוצצו אותו, והיה גשר שהרכבת עברה, אז אני התגנבתי דרך הגשר של הרכבת והגעתי
לאטאקי. שם, בשביל זוג נעליים קיבלתי 50 רובל. ועשיתי את זה מספר פעמים, עד שבפעם
האחרונה תפסה אותי שם המשטרה, החרימה לי את הארגז והנעליים והכניסו אותי לכלא.
שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי שבאתי ממוגליב. אז הייתי בן 14-15 אולי. ועצרו אותי.
ואז הם התקשרו למשטרה במוגליב, והם דיברו בדיוק עם אותו קצין יהודי שהוא שהתחיל
להעסיק אותי בהתחלה במכירת עוגות. ואז הוא ביקש מהם לשחרר אותי ולקחת הכול. לא
נשאר לי רובל אחד, וחזרתי למוגליב.
ואז מחדש במוגליב
עשיתי שוב ארגז לנעליים וצחצוח. אימא שלי דיברה פולנית, אני במשך הזמן שם למדתי
אוקראינית וגם רוסית. היום אם תשאל אותי משהו אני מבין אבל אני לא יכול לדבר, כל
כך הרבה שנים לא השתמשתי. ואז לאט-לאט הרווחנו קצת כסף כדי שנוכל לעזוב ולחזור
חזרה לביתנו. ואמנם ב-1945 אני ואימא שלי הגענו לקימפלוק – ומצאנו את הבית שלנו
תפוס ע"י זרים, ע"י תושבים מקומיים שסירבו בתוקף לפנות אותו, לא רצו לתת
אותו. פנינו שם למשטרה, והם בסופו של דבר פינו את הבית – ואני ראיתי שאני שם לא
יכול להישאר. ממש לא יכול. שנאה איפה שאתה הולך, זורקים עליך אבנים. החלטתי שאני
מצטרף להכשרה ובאמצעותה עליתי לארץ.
בשנת 1953 הכרתי
את אשתי לילי , ואחרי זמן קצר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. הבן שלי קובי ובת בשם
אתי. היום היא נשואה גם. יש לי שישה נכדים – נכד אחד וחמש נכדות, ועכשיו יש לי גם
3 נינות וזה הניצחון הכי גדול שלי על הצורר הגרמני.
חשוב מאד הפרוייקט של להזכיר ולהנציח את קורות הילדים בשואה בכלל ואת קורותיו של אבי בפרט.
השבמחק