דלג לתוכן הראשי

הדובי ששרד את השואה



מאת: סטלה קנובל

הדובי שמוצאו מפולין עבר את השואה דרך סיביר, אוזבקיסטן, פרס ובסוף עלה לארץ

נולדתי בקרקוב (פולין) בשנת 1931, בת יחידה, אבי היה רופא ואמי הייתה כימאית.

 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי גויס לצבא הפולני ואמי ואני נסענו מזרחה לעיר לבוב (אוקראינה), עם כיבוש העיר ע"י הרוסים אבי הגיע לעיר.מאחר והיו שם המון פליטים הרוסים  החליטו להניק דרכונים רוסיים לאוכלוסייה ומי שלא רצה היה צריך להירשם לחזרה לבית שלו, לשטח הכבוש ע"י הגרמנים.משפחתי נרשמה לחזור הביתה ואז יום אחד באמצע הלילה באו חיילים ולקחו אותנו לתחנת רכבת ללא חפצים והכניסו אותנו לקרון מסחרי, דחסו המון אנשים ולא היה מקום לשבת וכך הובילו אותנו לסיביר במשך חודש וחצי.

 בסיביר גרנו בתוך היער ושם גם כולם עבדו, אנחנו הילדים היינו קוטפים פטריות ודובדבנים פראים כדי שיהיה מה לאכול.עם פרוץ מלחמה בין גרמניה לרוסיה (1941) הרוסים היו זקוקים לנשק ואז גם האנגלים והאמריקאים הסכימו לספק נשק תמורת שחרור כל הפולנים האסורים ברוסיה. עם השחרור, נודע לנו שבדרום רוסיה (אוזבקיסטן) מתארגן צבא פולני.

 אחרי הנסיעה ברכבות שארכה חודשיים וחצי, לאחר שהגענו לסמרקנד גרנו ברחוב עד שאבי קיבל עבודה בבית חולים ואז קיבלנו אישור להיכנס העירה. כעבור חודשיים אבי גויס לצבא הפולני, היינו חייבים לעזוב את החדר שקיבלנו מהבית חולים וגם האוכל הופסק.באותו יום שאבי קיבל צו התייצבות בבית חולים צבאי בעיר אחרת, אמי חלתה בטיפוס השכבנו אותה על שתי מזוודות שהיו לנו, אבי אמר לי שהיא תאבד הכרה ועלי לספור 14 יום, או שהיא תמות או שהיא תתאושש ושלא אמסור אותה לבית חולים מאחר ששם מתו כמו זבובים.

 לוויתי את אבי לתחנת הרכבת והתחלתי לספור, למזלי כעבור שבועיים היא התעוררה ללא אף שערה על הראש, רעדה כולה והיא כמו שלד. כעבור מספר ימים, הגיע חייל עם כיכר לחם ומסר שאבי מחכה לנו בעיר שבה היה בית חולים צבאי וגם שלח קצת כסף. למחרת הזמנתי עגלה עם סוס, שמתי את 2 המזוודות, עם אימא ששכבה עליהן ונסענו 10 קילומטר לתחנת הרכבת, כמובן היה בלתי אפשרי לקנות כרטיסי רכבת מאחר שהיו שם מיליונים אנשים שחלמו על כרטיס. את המזוודות שמתי בשמירה. נשארתי עם אמא ודובי (בובה שליוותה אותי עוד מהבית מפולנין). בכניסה לכל קרון עמדה אישה שבקדה כרטיסים, גררתי את אימא לקרבת הכניסה לרכבת ומתוך ההמולה נדחפתי פנימה (לתוך הרכבת) ואז התחלתי לצעוק "אימא, אימא" ושאלו אותי "איפה אימא?" ועניתי "שמה, שמה" ואז האנשים דחפו את אימא פנימה. מאחר שהיא הייתה שלד, לא יכלה לעמוד, אנשים התחילו לפחד אז אמרתי להם "היא לא חולה, אנחנו נוסעות להיפגש עם אבא הרופא בצבא הפולני" ואז מישהו אמר לי "בתא הקרוב יושבים 2 קצינים פולנים", ניגשתי לשם, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני עם אימא אחרי מחלה קשה ושאנחנו נוסעות להיפגש עם אבא, הם קמו גררו את אימא לתוך התא וכך הגענו להיפגש עם אבא.

כעבור כמה שבועות, אמי התאוששה ונסענו (אמי, אני ודובי) במשלוח הראשון לטהרן (איראן), שם היינו במחנה, אמי עבדה בתור אחות וכעבור כשנה הצטרפנו לבית יתומים יהודי ונסענו כחודשיים לישראל (עליית ילדי טהרן).

הגענו לעתלית ללא בגדים, ללא כסף. למחנה הגיעה המשלחת של ויצו, אמי ניגשה לנשיאת ויצו וסיפרה לה שדודה שלה הייתה ציונית והשתתפה בקונגרס בבאזל וביקשה עזרה להגיע לתל אביב וברגע שתקבל עבודה בתור כימאית היא תחזיר את כל ההוצאות.

למחרת, לקחו אותנו לבית מלון בת"א, הביאו לי ולאימא כמה שמלות וכאשר אמי ירדה לקנות לחם וזיתים, היא פגשה את אבי אשר הגיע מעיראק והיא בדרך לתחנה מרכזית כדי לנסוע לירושלים, לסוכנות, כדי לברר אם ידוע איפה אנחנו. הנה המסלול של אבי: חזר לעיראק (לבית חולים צבאי) משם לארץ, מהארץ למצרים, משם לאיטליה ונפצע קשה בעת לחימה במנזר מונטה קזינו.

בארץ אמי מצאה עבודה, אני התחלתי ללמוד סוף סוף, גרנו בת"א בבית מלון לפליטים בחדרון קטנטן ומשם המשכנו הלאה. הדובי שלי לאחר כל הטלטלה הזאת הגיע ליד ושם הוא מוצג לנצח.

  לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…