מאת: סבינה הירש
השיבה מהאילמות
סבינה הירש נולדה בשנת בסטניסלבוב שבפולין. בהמשך גרה המשפחה בעיירה קוטי וסמוך להם גרה
משפחתו המורחבת של אביה. סבינה מציינת כי כיוון שהייתה תינוקת בפרוץ המלחמה, הרי
שאת סיפור המלחמה היא מכירה ממה שסיפרו לה הוריה.
למשפחת אביה היה בית חרושת לשטיחים שממנו
התפרנסו. כאשר פרצה המלחמה נלקח אביה לעבודה בבניית גשרים. סבינה, אמה, סבה ודודה
נשארו בעיירה וכאשר הגרמנים בצעו אקציות, סבינה ומשפחתה היו נמלטים
ליער כשהם מכינים להם צידה שתספיק אפילו לכמה ימים כי לא ידעו כמה זמן
יצטרכו להסתתר. .
בסוף שנת 1940
המשפחה ברחה מפולין לרומניה. במשך תקופה ארוכה נדדו ברומניה, עד שחיילים רומנים
תפסו אותם ושלחו אותם למחנה עבודה בטיראספול. בעזרת תושייתם של הוריה הצליחו לשרוד
גם בתנאים הקשים של מחנה העבודה טיראספול אליו נשלחו. הוריה גילו תושייה
יוצאת דופן, בכניסה למחנה האבא משה הבחין בסלקציה: האנשים מוינו לשני טורים: טור
אחד של גברים נשים ובנים שהיו כשירים לעבודה והשני של קשישים וילדים קטנים אותם
העמיסו על משאיות…. האבא כיסה מיד את סבינה במעיל הגדול שלבש, וכשהגיע תורו
אמר לממיינים שהוא רפד, האמא סיפרה שהיא תופרת . השומרים הגרמנים לא הבחינו בסבינה
הקטנה בתוך המעיל. כך הצליחו ההורים להבריח את סבינה לצריף מגוריהם במחנה שרהיטיו
היו דרגשי עץ ששימשו כמקומות לשינה.
ההורים יצאו כל יום יום, שבעה ימים בשבוע
שתיים עשרה שעות ביממה לעבודת פרך שחלקה היה תיקון מדי אס.אס קרועים ובריפוד כסאות
של כלי רכב. בזמן זה סבינה הוחבאה בתוך קופסת קרטון קטנה שאביה הכין ואותה
ריפד העיתונים, סמרטוטי בד וצידה של מים ולחם. הקופסה הוסתרה מתחת לדרגש עליו ישנו
הוריה מחשש שתימשך את תשומת לב השומרים. סבינה שהתה בארגז ולא יצאתי ממנו כל היום,
רועדת מפחד ומקור וסובלת מאד מהבדידות.
הוריה אסרו
עליה לצאת מהקופסה בשום פנים ואופן ורק כאשר חזרו מיום עבודתם המפרך היו מוציאים
אותה לטייל קצת בצריף, לחלץ עצמותיה וללכת לשירותים לאחר הישיבה הממושכת ומקופלת
בתוך הקופסה. סבינה חייתה כך לבדה בתוך הקופסה משך שנתיים וחצי. בצריף היה עוד
ילד, גדול ממני, שגם הוא הוברח למחנה כמוני והסתתר. יום אחד הוא ניסה לברוח. סבינה
הציצה וראתה איך ירו לו בראש וכל דמו ניתז. נשארתי הילדה היחידה במחנה.
"תמיד קינאתי
באנשים שגרו במקום מסוים, שהלכו לגן, לבית הספר, אין לי שורשים. ולפעמים אני
מרגישה כמתנדנדת ברוח וכאדם ללא שורשים. אתם, שנולדתם במדינת ישראל, מקום חופשי,
לא יכולים להבין…. חייתי בתוך קופסה. ברור שנשארו סימנים. אני
מתמודדת עם זה, והחיים נמשכים".
בוקר אחד אנשי
המחנה התעוררו וגילו שהמחנה ריק מגרמנים. הצבא הרוסי הגיע, הגרמנים ברחו וכך המחנה
שוחרר. החיילים הרוסים הסתובבו בשטח המחנה המומים מהזוועות שהתגלו. בתמימותם הם
חילקו לשורדים וודקה ובשר. השורדים המורעבים שתו ואכלו ולעתים עד מוות. 30%
מהניצולים מתו כי לא יכלו לעכל את האוכל. אחרי כל כך הרבה זמן שלא אכלו, הם אכלו
בבת אחת יותר מדי והקיבה שהתכווצה לא יכולה הייתה לעכל זאת.
איזו טרגדיה !
איזה אסון ! מאלו שכבר כן הצליחו לשרוד את השואה, מתו רבים מהאוכל שגופם לא הצליח
לעכל. כאשר ההורים וידאו שאכן הנאצים עזבו את המחנה, הם הוציאו את
סבינה מהקופסה. סבינה זוכרת הרבה אמבולנסים מכיוון שרוב האנשים היו חולים. לה
ולאמה הייתה דלקה פרקים ושתיהן סבלו מתת תזונה.
במשך שלוש
שנים סבינה לא דיברה, הייתה כאילמת. המשפחה הקטנה חזרה לפולין. הם לא מצאו איש
מבני המשפחה כולם נספו פרט לאחי אביה שעלה לארץ באופן בלתי לגאלי ואחות שהגיעה
לארצות הברית. סבינה והוריה המשיכו לצ'כיה. יום אחד כאשר שהו בפראג, סבינה אושפזה
בבית חולים. יום אחד רופא הילדים אחד לקח אותה לקרקס. סבינה חזרה להיות ילדה קטנה
פעם ראשונה אחרי זמן רב….. היא צחקה, בכתה ו…..חזרה לדבר.
בהמשך המשפחה נדדה
לרומניה, וגם לבריסל בלגיה שם אביה עבד עד שקבל אזהרה שייכנס לכלא. ב – 1950
הגיעו לאוסטרליה, סבינה ציינה שבעקבות נדודים אלו כילדה היא למדת הרבה שפות.
באוסטרליה השלימה במשך כחודש את חומר הלמודים של כתה א' ובמשך חודשיים כתה ב' וכך
הלאה. סבינה לא רצתה להיות מוכרת כשונה, כנצולת שואה. "התביישתי בהיותי נצולת
שואה". היו לה חברות אך היא לא הביאה אותן הביתה פשוט התביישתי בהיותי
ניצולת שואה. היחיד שידע שהיא ניצולת שואה היה מנהל בית הספר.
"אני זוכרת שיום אחד באתי לחברה בביתה. היו בבית גם סבתה וגם הוריה
ובבית היה ריח של אוכל. לא יודעת למה אבל התחלתי לבכות, אני זוכרת את זה עד היום.
בבית מעולם לא היינו שלושה דורות. סבי וסבתי נספו בשואה. מהרגע הזה סבינה הבטיחה
לעצמה שבבית שלה תמיד יהיה ריח של אוכל, ריח של בית.
סבינה התחתנה באוסטרליה
וילדה שלושה ילדים. בהמשך החליטה עם בעלה רפי כי אחרי כל מה ששניהם עברו, הם
ימשיכו לישראל. הם חשו כי ליהודים אין ארץ אחרת מלבד ישראל וכי כאן ימשיכו
לגדל את ילדיהם. בשנת 1969 סבינה ורפי עלו לארץ עם שלושת ילדיהם וכאן נולד בנם
הרביעי. הם גרו בנתניה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה