דלג לתוכן הראשי

זכרונותי מקרקוב המאבק לחיים – אריה תמיר




בספר זה  מתוארת דרמה אנושית של קבלת החלטות בתנאים אכזריים ובלתי אפשריים, של מאבק משפחה על חיים ומוות, על תושיה של ילד ועל רצונו לחיות.
דרמה זו מתרחשת על רקע השואה מנקודת ראות של ילד בן שש וחצי בשם לאיוש. בגיל זה לאיוש נגרר לתוך המלחמה והשואה. במשך שש שנים הוא עובר את כל מדורי הגיהינום שהמלחמה והשואה הביאו על העם היהודי.הודות להרבה מזל, תושיה וסיוע מאנשים טובים, לרבות גרמנים, לאיוש ניצל פעמים רבות ממוות בטוח ושורד את השואה.
בגטו קרקוב בפולין הוא ניצל שלוש פעמים מגרוש למחנות מוות, בורח מהגטו, מתחזה לילד רחוב נוצרי, נתפס וניצול בדרך נס מהוצאה להורג וחי שנה עם אביו במחנה פלשוב ליד קרקוב.
במחנה פלשוב לאיוש ניצל מספר פעמים ממוות בטוח. באוגוסט  1944 הוא מועבר עם אביו למחנה ריכוז גוזן 2 באוסטריה, אחד המחנות האכזריים ביותר, אביו נרצח מספר שבועות לפני גמר המלחמה. לאיוש ניצל ומשוחרר במאי 1945, חוזר לחיים ונהנה בכל חושיו מהחיים והחופש שהוחזרו לו.


דב גזית בסקירה על הספר:

השואה - נושא שנדמה כי מוצה מבחינה ספרותית עד תום.
 מאות ואלפי ספרים נכתבו על התקופה השחורה ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, ואף סרטים לא מעטים נוצרו בהשראתה. כשהתחלתי לקרוא תהיתי האם באמת ישנו צורך בספר נוסף. האם יש זווית בנושא העמוס והטעון הזה שטרם הוצגה לציבור?

אז זהו, שיש. 
 המחבר לא מתיימר להיות היסטוריון. הוא לא מתאר את ההתרחשויות מנקודת מבט גלובלית וכלל עולמית. אין בספר מעשי ידיו הירואיקה ואף שפתו פשוטה למדי. הספר  מתאר את המלחמה בעיניו של ילד שהתבגר בעל כורחו במהלכה. ילד רגיל כפי שכל אחד היה יכול להיות, שהמלחמה וההישרדות עיצבו את דמותו והפכו אותו לשורד נחוש שהודות ליזמתו, חריצותו וערנותו (ומזל במנות גדושות) ניצל ממלתעות המוות פעם אחר פעם, בזמן שרבים וטובים ממנו, כולל כל בני משפחתו הקרובה ללא יוצא מן הכלל, לא שרדו. 
 
על אף שהסוף נהיר וידוע למדי, מצאתי את עצמי נדרך ככל שהתקדמתי בקריאה. מה יהיה? כיצד ישרוד? איך יסביר לו המזל את פניו הפעם? 
 
המתח הנבנה בספר מתעצם לקראת הסוף עם כל ״אקציה״, לצד כל פרידה מאולצת המביאה אחריה איחוד, שהוא לעתים הוא לא צפוי כלל, עד לשחרור הגואל ואף לאחריו.

 קריאת הספר מלווה בתובנות פשוטות מצד אחד, אך נוקבות ביותר מצד שני, שמעלה המחבר. לדוגמא - האם לא היה נכון יותר מצד לוחמי המחתרות להתמקד בהברחת יהודים רבים ככל האפשר מהגטו, במקום לנהל קרבות גבורה שסופם היה כמעט תמיד ידוע מראש. זו שאלה שנידונה בפורומים רבים, אך כשהיא מוצגת בזווית זו, של ילד שלא קנה את קלישאות גן העדן שפיזרו הנאצים על חיי הגטו והמקומות שאליהם מועברים היהודים לאחריו, היא מקבלת משנה תוקף. 
 
הספר נוגע בסוגיות רבות אחרות, שבאותו זמן התחבטו בהם רבים - האם להמשיך את מסע הנדודים כמשפחה אחת או להתחלק, האם להפקיד את הילדים במנזר או אצל משפחה או להבריחם הלאה. הדילמות האלו לא חדשות לכל מי שספרות השואה מוכרת לו, ולו במקצתה. אך דומה שטרם הועלתה על הכתב התחבטויות כאלו מזווית ראיתו של ילד, שעסק בהם בצילם של הוריו.

 
ולסיום - ספוילר: מי שמכיר את הספר (והסרט) ״רשימת שינדלר״ יגלה בספר הזה עולם מוכר בזווית חדשה: רוב אירועיו מתרחשים באותם מקומות המוכרים מהספר הפופולרי הזה, שהביא את תודעת השואה לעולם בצורה שלא הייתה כמותה. אנחנו נפגשים שוב בדמויות הזכורות לדיראון עולם כמו אמון גט ושמחה שפירו, כשהפעם הם מתוארים מנקודת מבט של ילד, ילד שהשואה ביגרה אותו ועיצבה את דמותו, והוא מספר את סיפורו בשפה אלמנטרית, אך עם עומק של מבוגר ידוע סבל.

 זה אינו ספר קל. השפה הקולחת והילדותית משהו לא מסתירה את הזוועות שעברו על הדובר שלה. לא הייתי ממליץ לתת אותו לילדים בגיל שבו היה המחבר בשעת התרחשות המאורעות. אבל מי שבאמת רוצה לדעת מה הרגישו הילדים של אז - איך התייחסו אליהם הוריהם, כיצד נחשפו לזוועות ומה עוללה להם החשיפה, וכיצד שרדו - זהו הספר.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…