דלג לתוכן הראשי

יוסף שמואל שוטן , הפעוט החרדי בשואה שהציל את משפחתו




הוריי התגוררו במטרסדורף  (MATTERSDORF )שבאוסטריה. היינו משפחה דתית מאד, משושלת של רבנים. לאבא היה מפעל לעיבוד נוצות. תמיד היו לו ידיים טובות, והוא היה גם צייר מוכשר מאד . אחרי "האנשלוס" גרשו את הורי. הם שלחו את שני אחיי הגדולים, שלום ומשה יצחק , ושלוש אחיותיי הגדולות, געלע, , פרל וגיטל ל סלובקיה לסבי וסבתי שלום וברכה שגרו בעיירה בשם Guta שהיום נקראת .Kolarovo .הם בעצמם, ללא הילדים וללא כל הרכוש שהשאירו שם, פנו לכיוון ספרד כי חשבו שזו ארץ ניטראלית . הם הגיעו לצרפת, שם פגשו אישה צרפתיה יהודיה בשם גב' קון שהחליטה מתך שליחות להציל ילדים יהודים ולהחזירם לחיק משפחתם.

היא הצליחה להביא רק אח אחד ואחות אחת שלי מסלובקיה לצרפת. השלושה האחרים נשארו עם סבא וסבתא ונשלחו איתם ב-1944 לאושוויץ והושמדו שם . בגלל שאבי ואמי היו אזרחי מדינת אויב, שלחו אותם למחנות עבודה נפרדים של בנות הברית. בתחילת הכיבוש הנאצי אבא סירב לברוח כמו רבים אחרים לאנגליה דרך דנקירק, בגלל אמא שלא הייתה איתו. הוא התחיל לנדוד דרומה עד לליון, ושם הצליח לאתר את אמא שהגיעה לשם גם עם קבוצת נשים יהודיות.

אני נולדתי באוגוסט 1941 בליון. התפרנסנו מזה שאבא שלי קנה נרות חלב, בישל אותם עם סודה קאוסטית וייצר במטבח הבית סבוני כביסה, שהיה בהם חוסר אז, ומכר אותם

בתחילת 1942 הבעל של גב' קון שהיה פעיל במחתרת הצרפתית הודיע שאוספים את היהודים ושולחים אותם למחנות ושאבא צריך להסתתר אז  הוחלט לנסות לברוח לשווייץ איתה היה עדיין גבול פתוח. נסענו ברכבת מליון לעיר ספר צרפתית בשם Annemasse , אבא, אמא, , אחי אחותי, ואני התינוק. 

כשירדנו מהרכבת הורי ראו יהודים אזוקים בשבי נאצים, הם הסתובבו ועשו עצמם כאילו הם אזרחים תמימים ונאלצנו לחזור לליון. הם חיפשו דרך אחרת ומצאו מבריחים בשכר. הסכנה הייתה גדולה כי חלק מהמבריחים היו לוקחים את הכסף ומסגירים את המוברחים לנאצים. אחי ואחותי נסעו עם אחד מהמבריחים למקום מפגש, אני ואבא ואמא הוכנסנו למשאית עם קבוצה של 15 יהודים והוחבאנו מאחורי ארגזי ירקות.

 זה היה מסע מטלטל בתנאים קשים. כשהגענו למקום המפגש לקח אותנו מורה דרך ואבא שלי סחב אותי על הידיים במשך יום שלם של טיפוס בהרים . לא היה לו אוכל לתת לי כי את כל האוכל שהכין מראש הוא חילק בסוף לחברי הקבוצה. אמא כבר לא יכלה ללכת לבד בסוף הטיפוס כי הייתה מותשת, ואפילו התעלפה בדרך , והיא נאחזה במקל של מורה הדרך ומשכה את עצמה . כשהגענו לגבול עמד שם שומר שאמר לנו שאנחנו בתוך שווייץ הם נהגו להסגיר חזרה את הפליטים, אלא אם כן היה תינוק בין הפליטים. בזכות זה שהייתי התינוק היחיד בקבוצה, הכניסו את כל הקבוצה לשווייץ. שם שהינו עד סוף המלחמה. השוויצרים הכניסו אותנו למחנה עקורים . הזיכרון הראשון כילד הוא משווייץ כשאבא מלמד אותי להגיד "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב."

ב 1945 גורשנו חזרה לצרפת. עברנו לאקסלבן. אבי נסע כל פעם לשבועיים-שלושה לפאריז כדי להתפרנס ממסחר מזדמן בבולים ובכל מיני דברים , וחיפש דיור בפאריז. עברנו לדירה במרכז פאריז מעט לפני פורים ב-1947 . בערב פסח אמא קיבלה אירוע מוחי ונפטרה לאחר שבוע . היא נשלחה לקבורה בארץ ישראל, ונקברה בהר הזיתים במלחמת השחרור. כתוצאה מכך נשלחתי בגיל חמש וחצי למוסד פנימייה יהודי בפאריז, וממנו עברתי אחרי מס' חודשים למוסד יהודי בהאגנאו ליד שטרסבורג , שם שהיתי כשנה בה לא פגשתי את אבא. הזיכרון שלי מהמוסד הוא שאני יוצא החוצה מהבניין בחורף המושלג ועומד שם מוכר ערמונים שאורז את הערמונים החמים בקונוס כזה של עיתון מגולגל, ואני רעב והריח החמים שלהם מפתה אותי כל כך, אבל אין לי כסף כדי לקנות ממנו.

משם הועברתי למוסד יהודי באנטוורפן . בינתיים אבא נסע לארץ, נשא שם אישה, והם וחזר לצרפת כדי להביא אותי לישראל. הובאתי לפאריז כדי להכיר את אמי החורגת החדשה, ואורגנה נסיעתי דרך "עליית הנוער". אחותי כבר הייתה אז בארץ בקיבוץ חפץ חיים. נשלחתי ברכבת בגפי למרסיי, שם חיכו לי מדריכים של עליית הנוער וביחד עם קבוצה גדולה של ילדים יהודים מצפון אפריקה העלו אותנו על האנייה "ארצה" , הרגשתי זר כי הייתי ילד אשכנזי יחיד בין כל הילדים מצפון אפריקה

לאחר כשבוע הגענו לחיפה. אחותי חיכתה לי על הרציף הנמל עם הארוס שלה. לא ראיתי אותה שנים. נשלחתי למחנה מעבר בשכונת אחוזה בחיפה ששכן במחנה צבאי בריטי שפונה. אחר כך ישנתי בחדר של הארוס של אחותי בקיבוץ חפץ חיים, עד שאבא ואמי החורגת הגיעו מצרפת .

כשהגעתי לארץ כילד בן תשע מפאריז, ראיתי אנשים לבושים במכנסיים משתלשלים והרגשתי שאני מגיע לארץ מזרח תיכונית נחשלת. בפעם הראשונה שניסיתי לקטוף ולאכול סברס נדקרתי בכל הידיים כי לא ידעתי איך עושים את זה . לאחר חצי שנה בארץ, נשלחתי שוב לפנימייה בבני ברק של ילדים ניצולי שואה. סיימתי שם את היסודי אחר כך למדתי בישיבת פונוביז' אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד מקצוע והלכתי לישיבה מקצועית כפר סיטרין שם למדתי מכונאות רכב. אחר כך למדתי בישיבת חברון בירושלים . התגייסתי לנח"ל החרדי, ובמילואים כמקלען לחמתי במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון.

עבדתי רוב חיי בעסק המשפחתי של אבי – חנות לשמיכות כרים ומצעים בתל אביב. התחתנתי בשנת 1965 ונולדו לי ארבעה ילדים. כיום כולם נשואים והורים לילדים בעצמם, ויש לי אפילו 2 נינים . אני רוצה שכולם ידעו שאין מקום כמו ארץ ישראל, ושיעריכו מה שיש לנו פה, אחרי מה שהעם שלנו עבר בגולה...



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…