דלג לתוכן הראשי

דורה בת ה 10 נלחמת על חייה, לאחר שאיבדה את משפחה וניצלת על ידי המטפלת הנוצרייה שלה




דורה מספרת  ליסמין על המטפלת הנוצרייה שהצילה אותה ממוות

כשהתחילה המלחמה הייתי בת 10, אחי סיומה (שמעון) היה בן 7 ואחי הקטן היה בן 4. בשבילי ואולי גם בשביל אנשים שהיו יותר מבוגרים ממני ההתחלה של המלחמה הייתה לא צפויה. הבנתי שהתחילה המלחמה ברגע ששמעתי את המטוסים מעל מינסק.

המלחמה התחילה בתאריך 22 ביוני 1941. שמענו הכל אבל לא הבנו שהייתה מלחמה ויום למחרת התחילו להפציץ את מינסק. אני לא הבנתי מה זאת אומרת שנלחמים בנו כי מאז הילדות לימדו אותנו שהמדינה שלנו הכי חזקה. כולם חשבו שאלה סתם מטוסים ותכף ירחיקו את כולם והכל יהיה בסדר אבל כך לא היה, הם התחילו להפציץ את המרכז ואני והוריי גרנו קרוב לאיזור.

כשהתחילו להפציץ את המרכז מאז הימים הראשונים של ההפצצות על המרכז נשרף לנו הבית.
ברחנו להתגורר מחוץ לעיר מפני שלא הפסיקו עם ההפצצות על המרכז. לקחנו רק את הדברים הנחוצים למעבר וחשבנו שנחזור אחרי שכל זה ייגמר אבל לאחר כמה זמן הבנו שאין לנו לאין לחזור מפני שהכל נהרס בימים הראשונים של המלחמה. הלכנו לגור אצל קרובי משפחה מחוץ לעיר, התחבאנו בשדות. פחדנו להתחבא בבתים ובמקום זה התחבאנו מאחורי שיחים ועצים.

ברחנו למקומות שפחות הפציצו בהם. אף אחד לא הבין למה הגרמנים פתחו במלחמה מפני שלברית המועצות היה הסכם שלום עם גרמניה. גרמניה התחילה במלחמה בלי שום הודעה מוקדמת. הלכנו אל מחוץ לעיר כל המשפחה וההורים הבינו שאין לנו לאן ללכת. הגרמנים שידעו רוסית לבשו מדים של חיילים רוסים והיו תמיד שואלים שאלות כמו: "לאן אתם בורחים?", "אף אחד לא ייפגע בכם, תישארו", "למה נחוץ לכם לברוח?".

בתאריך 28 ליוני הגרמנים נכנסו למינסק וכבשו אותה. הגרמנים התחילו לעשות סדר משלהם והתחילו לחפש ולהבדיל יהודים מהחברה. קיבלנו פקודה שהם בחרו מקומות שבהם היהודים צריכים לגור. הם קראו לזה "גטו".

ביולי כבר תלו מודעות שיהודים צריכים לעבור לגור במקומות שהגרמנים בחרו בשבילם. בגלל שהתחבאנו אצל קרובי משפחה שלנו לא היינו צריכים לעבור מפני שהמקום בו הם גרו היה אחד המקומות שהגרמנים בחרו שיהיה מוצב כגטו.הם הקיפו את הגטו עם גדר חשמלית וככה התחילו החיים החדשים בגטו. הכריחו את המבוגרים ללכת לעבוד בניקיון, בבניית מסילות רכבת וכ'ו.
בדירה שגרנו בה עם קרובי המשפחה, גרו איתנו עוד כמה אנשים, גרנו בצפיפות אך הסתדרנו. באוקטובר או בינואר החורף היה קשה והוציאו אותי מהגטו. כשההורים הבינו שאף אחד מהיהודים לא יחייה כלומר שרוצחים ומשמידים יהודים, הם החליטו לנסות להציל אותנו (הילדים).

בזמן שהיה אפשר עוד להכנס לגטו הייתה לנו מטפלת (לא יהודיה) והיא כל הזמן אמרה שהיא תוכל לקחת אותי איתה אל מחוץ לגטו. ההורים החליטו לאחר כמה זמן שכדאי שאלך לחיות איתה מחוץ לגטו. יצאתי איתה מהגטו. זחלתי מתחת לגדר בזמן שהיא חיכתה לי בצד השני. והיה לי מזל שלא נראיתי יהודיה. היא נתנה לי בגדים אחרים ולקחה אותי לכפר שבו ההורים שלה גרו. ברחובות לא זיהו אותי ואם היו שואלים משהו היה לה (למטפלת) מסמכים (מזוייפים)  המוכיחים שאני לא יהודיה והיא הייתה אומרת שאני אחותה. זה היה מפחיד ומסוכן. השכנים ידעו שהיא הייתה במקצועה עוזרת ליהודים בגטו ושהיא הוציאו אותי מהגטו, אך לא סיפרו לאף אחד שום דבר.

לא נשארתי באותו מקום הרבה זמן והיא לקחה אותי אחר כך לדודה שלה. ובמקום שבו הדודה שלה גרה היו פרטיזנים שהתחבאו מהגרמנים. אני גרתי אצלה עד שהצבא האדום (הרוסי) בא ושיחרר אותנו מידי הגרמנים.
החליפו לי את השם ל"דשותקה" וכך גרנו, רוב הזמן ברוגע ובשקט.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…