דורה מספרת ליסמין על המטפלת הנוצרייה
שהצילה אותה ממוות:
כשהתחילה המלחמה הייתי בת 10, אחי סיומה
(שמעון) היה בן 7 ואחי הקטן היה בן 4. בשבילי ואולי גם בשביל אנשים שהיו יותר
מבוגרים ממני ההתחלה של המלחמה הייתה לא צפויה. הבנתי שהתחילה המלחמה ברגע ששמעתי
את המטוסים מעל מינסק.
המלחמה התחילה בתאריך 22 ביוני 1941. שמענו
הכל אבל לא הבנו שהייתה מלחמה ויום למחרת התחילו להפציץ את מינסק. אני לא הבנתי מה
זאת אומרת שנלחמים בנו כי מאז הילדות לימדו אותנו שהמדינה שלנו הכי חזקה. כולם
חשבו שאלה סתם מטוסים ותכף ירחיקו את כולם והכל יהיה בסדר אבל כך לא היה, הם
התחילו להפציץ את המרכז ואני והוריי גרנו קרוב לאיזור.
כשהתחילו להפציץ את המרכז
מאז הימים הראשונים של ההפצצות על המרכז נשרף לנו הבית.
ברחנו להתגורר מחוץ לעיר מפני שלא הפסיקו עם
ההפצצות על המרכז. לקחנו רק את הדברים הנחוצים למעבר וחשבנו שנחזור אחרי שכל זה
ייגמר אבל לאחר כמה זמן הבנו שאין לנו לאין לחזור מפני שהכל נהרס בימים הראשונים
של המלחמה. הלכנו לגור אצל קרובי משפחה מחוץ לעיר, התחבאנו בשדות. פחדנו להתחבא
בבתים ובמקום זה התחבאנו מאחורי שיחים ועצים.
ברחנו למקומות שפחות הפציצו בהם. אף אחד לא
הבין למה הגרמנים פתחו במלחמה מפני שלברית המועצות היה הסכם שלום עם גרמניה.
גרמניה התחילה במלחמה בלי שום הודעה מוקדמת. הלכנו אל מחוץ לעיר כל המשפחה וההורים
הבינו שאין לנו לאן ללכת. הגרמנים שידעו רוסית לבשו מדים של חיילים רוסים והיו
תמיד שואלים שאלות כמו: "לאן אתם בורחים?", "אף אחד לא ייפגע בכם,
תישארו", "למה נחוץ לכם לברוח?".
בתאריך 28 ליוני הגרמנים נכנסו למינסק וכבשו
אותה. הגרמנים התחילו לעשות סדר משלהם והתחילו לחפש ולהבדיל יהודים מהחברה. קיבלנו
פקודה שהם בחרו מקומות שבהם היהודים צריכים לגור. הם קראו לזה "גטו".
ביולי כבר תלו מודעות שיהודים צריכים לעבור
לגור במקומות שהגרמנים בחרו בשבילם. בגלל שהתחבאנו אצל קרובי משפחה שלנו לא היינו
צריכים לעבור מפני שהמקום בו הם גרו היה אחד המקומות שהגרמנים בחרו שיהיה מוצב
כגטו.הם הקיפו את הגטו עם גדר חשמלית וככה התחילו החיים החדשים בגטו. הכריחו את
המבוגרים ללכת לעבוד בניקיון, בבניית מסילות רכבת וכ'ו.
בדירה שגרנו בה עם קרובי המשפחה, גרו איתנו
עוד כמה אנשים, גרנו בצפיפות אך הסתדרנו. באוקטובר או בינואר החורף היה קשה
והוציאו אותי מהגטו. כשההורים הבינו שאף אחד מהיהודים לא יחייה כלומר שרוצחים
ומשמידים יהודים, הם החליטו לנסות להציל אותנו (הילדים).
בזמן שהיה אפשר עוד להכנס לגטו הייתה לנו
מטפלת (לא יהודיה) והיא כל הזמן אמרה שהיא תוכל לקחת אותי איתה אל מחוץ לגטו.
ההורים החליטו לאחר כמה זמן שכדאי שאלך לחיות איתה מחוץ לגטו. יצאתי איתה מהגטו.
זחלתי מתחת לגדר בזמן שהיא חיכתה לי בצד השני. והיה לי מזל שלא נראיתי יהודיה. היא
נתנה לי בגדים אחרים ולקחה אותי לכפר שבו ההורים שלה גרו. ברחובות לא זיהו אותי
ואם היו שואלים משהו היה לה (למטפלת) מסמכים (מזוייפים) המוכיחים שאני לא
יהודיה והיא הייתה אומרת שאני אחותה. זה היה מפחיד ומסוכן. השכנים ידעו שהיא הייתה
במקצועה עוזרת ליהודים בגטו ושהיא הוציאו אותי מהגטו, אך לא סיפרו לאף אחד שום דבר.
לא נשארתי באותו מקום הרבה זמן והיא לקחה
אותי אחר כך לדודה שלה. ובמקום שבו הדודה שלה גרה היו פרטיזנים שהתחבאו מהגרמנים.
אני גרתי אצלה עד שהצבא האדום (הרוסי) בא ושיחרר אותנו מידי הגרמנים.
החליפו לי את השם ל"דשותקה" וכך
גרנו, רוב הזמן ברוגע ובשקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה