דלג לתוכן הראשי

מסע הנדודים וההפרדה של שלושה אחים שנולדו בזמן המלחמה ונותרו יתומים




סיפור חייו של יוסף קרצג , יליד 1941 , הונגריה

"נולדתי בתקופת המלחמה ואני זוכר רק את ההפצצות.  נולדנו שלושה אחים בזמן המלחמה. אמי ברחה למנזר עם אחי הקטן, אחי הגדול נשאר עם המטפלת שלו כי הגיב רע מאוד להפצצות של הרוסים בבודפשט . בסופו של דבר עלה איתה ברכבת של קסטנר לארץ.

אבי נשלח למחנה עבודה ואני נשארתי בגטו עם דודתי וסבתי. רוב המשפחה הייתה בגטו ושרדה את המלחמה.  אמי נרצחה כי הלשינו עליה במנזר ואבי נרצח גם הוא במחנה העבודה. אחי הקטן נשאר במנזר תחת שם בדוי,"

"אחרי המלחמה אחי הקטן הועבר לבית יתומים יהודים שנותרו ללא הוריהם. משפחה יהודיה אימצה אותו ועלתה איתו לארץ באוניית אקסודוס .

 דודתי עלתה לארץ עוד בשנת 1938  וגרה בקריית ביאליק. בשלב מסוים נודע לה כי האח הקטן בחיים וגדל אצל משפחה בארץ . היא איתרה את המשפחה, אך ההורים סירבו להודות שזהו אכן האח הקטן וטענו כי זהו הילד שלהם וכך הם טוענים עד היום. הם אף איימו עליו כי אם יפגש אתנו, האחים הם ינתקו איתו את הקשר."

 אני עליתי ארצה בשנת 1957 לקיבוץ רביבים.

בהמשך גיליתי על אחי הקטן נפגשתי עימו פעם ראשונה רק בשנת 1960. משפחתו כל השנים סירבה להודות באמת מלבד פעם אחת שבה הם הודו בסיפור האמיתי תמורת כסף. עדיין לאח הצעיר לא סיפרו על האימוץ.
למדתי בבית ספר חקלאי "יד נתן" בעכו ואילו אחי הקטן למד בקציני ים עכו וכך יצא שנפגשנו במקרה מספר פעמים.

אני ואחי הגדול חשבנו לספר לו את האמת ברגע שיתחתן אך משפחתו המאמצת סרבה לכך ואף לא הוזמנו לחתונה . בשלב מסוים סיפרנו לאחינו הצעיר כי אנחנו אחיו ואישה מקיבוץ רביבים אף אימתה את הסיפור כי היא הכירה אותו מגיל צעיר.  

למרות הגילוי לא שמר אחי הצעיר על קשר הדוק עמנו. הסיפור מאוד סבוך ויש לו עוד שלושה אחים במשפחה המאמצת.

אני חושב לכתוב ספר על שלושתינו ועל איך כל אחד התגלגל למקום שונה וחי חיים שונים".


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…