"אני
ילנה נבויצ'יקוב, נולדתי וגדלתי בבלרוסיה במחוז מוגילובסקי בעיר שקלוב. במשפחה
היינו חמישה: אמי נבוישיקוב חיה סמסונובנה, אבי נבוישקוב זליק יהודביץ', אני, אחי
רומן ואחי יולי. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הייתי בת 6 וחצי, רומן היה בן ארבע,
יולי בן שישה חודשים ואמי הייתה בת 26 בלבד. לפני תחילת המלחמה, אבא שלי נלקח
לאימונים צבאיים שהתרחשו בעיר אורשה לא רחוק מהבית.
התחילה המלחמה, שחררו את אבי כדי שיוציא את המשפחה מהעיר, בבסיס
הביאו לו עגלה עם סוס, הוא הסיע אותנו ליער לחבר שלו במחשבה שהמלחמה עוד מעט
תסתיים, ובעצמו חזר לבסיס. אחרי מספר ימים של התגוררות ביער שמענו איך מפציצים את
העיר שלנו. נוצרי אחד אמר לאמא שלי שאנחנו חייבים לעזוב. איתנו הייתה המשפחה של
אמא: סבא, סבתא ושלושת ילדיהם ועוד בחורה ששמה איבדקיה אשר הייתה בתו של חברו של
אבי אשר נהרג. את סבי לא לקחו למלחמה מפני שהוא נלחם במלחמת העולם הראשונה וחזר
משם עם נכות.
אז כך התחלנו במסע, הולכים בדרכים דרך יערות. בדרך הלכה שיירה של
אנשים עם כרכרות, עגלות, חלקם על סוסים, הבוגרים הלכו ברגל והילדים הקטנים בעגלות.
יום אחד, כאשר הלכנו בדרך הופיעו מטוסים גרמניים אשר טסו ממש נמוך והפציצו אותנו,
וכולם התפזרו מהכביש לשבילים, להסתתר. אימי תפסה אותי ואת אחי ורצה, פתאום היא
צרחה ותכננה לרוץ בחזרה כי היא נזכרה ששכחה את אחי הקטן בעגלה עם הסוס אך סבי
החזיק אותה ולא נתן לה לחזור. כאשר עזבו את אזורנו המטוסים הגרמניים אנשים החלו
לחזור למסלול, ועגלה אחת ויחידה עם סוס ותינוק נשארה לעמוד שם. שזה בעצם היה אחי
הקטן ומסביב שכבו הרוגים, מי שניצל המשיך להתקדם קדימה.
הדרך הייתה ארוכה, התקדמנו מזרחה בכוונה לברוח מהמלחמה וככה הגענו
לתחנת הרכבת ירצבו במחוז סמולנסק. הייתה שם הצטברות גדולה של אנשים למטרת פינוי של
אנשים למזרח. הגיע רכבת עם קרונות פתוחים הושיבו אותנו באחד מהם, והסיעו אותנו
למזרח. בקרונות, עמדו מכוניות שכנראה נלקחו לתיקון, שכבנו מתחת למכוניות. הרכבת
נסעה במהירות ופתאום, במהלך הנסיעה שמענו נקישה והרכבת החלה לנסוע במהירות לאחור.
לקראת הרכבת התקדמו המטוסים של הנאצים ומלפנים, במבוי סתום עמדה רכבת בית החולים.
באותו הזמן, המטוסים התחילו להפציץ, הרכבת עצרה ואנחנו המשכנו לשכב מתחת למכוניות.
הנאצים פוצצו את הרכבת של בית החולים וחצי מהרכבת שלנו, את המראה הזה מאוד קשה
לתאר. איך ניצלנו? ה' יודע.
בישראל, בבית קולנוע בבית שמש הקרינו סרט מלחמה שאיני זוכרת את שמו
וראיתי שם בדיוק מה שעבר עלינו, פרצתי בצעקה והתחלתי לבכות. האישה בכסא לידי שאלה
מה קרה וסיפרתי לה שגם אני ומשפחתי עברנו את מה שקרה בסרט.
לאחר כמה זמן, הגיעה רכבת נוספת והסיעה אותנו הלאה. לאחר כמה שעות
של נסיעה הרכבת נעצרה, החליפו את הקרונות והעלו אותנו לקרונות עם חציר ומשם המשכנו
שוב לנסוע. הנסיעה הייתה ארוכה ובקושי נותר לנו כבר אוכל, תקופת השנה כבר הייתה
סתיו, היה קר, הרכבת בקושי עשתה עצירות, חלק מהאנשים ירדו בעצירות שונות וחלקם
המשיכו לנסוע.
.
יום אחד, סבי אמר שאנחנו צריכים לרדת בתחנה הבאה ואם לא- כולנו
נמות מרעב, כך בוגרי המשפחה החליטו. התחנה הבאה הייתה מיאס במחוז צ'ליאבינסק,
באורל ושם ירדנו מהרכבת. פיזרו אותנו בבתים של אנשים מקומיים. קיבלנו דירה בעלת
שני חדרים ומטבח ל10 אנשים וככה חיינו. סבא וסבתא עבדו בבית חולים קרבי הם היו
חייטים. איבדקיה, הנערה שגרה איתנו עבדה כחובשת בבית חולים. אימי עבדה באיזשהו
ארגון. אחותה של אימי, פולינה שהייתה בת 16 עבדה במפעל צבאי. שני הילדים הבוגרים
יותר, בבית ספר ואנחנו הקטנים ישבנו בבית.
החיים היו קשים, היו רעב וקור עזים האנשים שגרנו איתם עזרו לנו הם
סיפקו לנו אוכל ובגדים. לפעמים, היינו קונים מוצרים בשוק וחיינו בסביבתם של טטרים.
כשסבא הבין "שהמשפחה מתה" הלך לשוק וקנה "עז" צעירה, מתה
וחתוכה. כמובן שהוא ידע מה הוא קונה אבל, היה צריך להציל את הילדים ואת המשפחה.
סבי היה איש מאמין נורא, אבל מה לעשות היה רעב כבד הוא לא אמר כלום לאף אחד ואכלנו
אותה.
כשהיינו בוגרים, אחרי המלחמה סבא עד אז כבר נפטר, וסבתא אמרה לנו
שכסבא הציל אותנו הוא קנה לנו כלב ולא עז. ככה חיינו באורל במשך כל המלחמה, אנחנו
הצלחנו לשרוד איכשהו.
כל אחד מהמשפחה התאמץ ועשה משהו בכדי לנצח את האויב. אחרי המלחמה
חזרנו לבלרוסיה, שקלוב. משם, נסעו לישראל בשנת 1990, אני אמי והמשפחה של הבת ושל
האח. אמא ואח שלי נפטרו בישראל. כעת, אני גרה בבית שמש ועוסקת בעבודה סוציאלית,
יו"ר הקבוצה הלאומית של בלרוסיה בבית שמש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה