דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות בין רכבות – סיפורה של ילנה נבויצ'יקוב , בת 7




 "אני ילנה נבויצ'יקוב, נולדתי וגדלתי בבלרוסיה במחוז מוגילובסקי בעיר שקלוב. במשפחה היינו חמישה: אמי נבוישיקוב חיה סמסונובנה, אבי נבוישקוב זליק יהודביץ', אני, אחי רומן ואחי יולי. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה הייתי בת 6 וחצי, רומן היה בן ארבע, יולי בן שישה חודשים ואמי הייתה בת 26 בלבד. לפני תחילת המלחמה, אבא שלי נלקח לאימונים צבאיים שהתרחשו בעיר אורשה לא רחוק מהבית.

 התחילה המלחמה, שחררו את אבי כדי שיוציא את המשפחה מהעיר, בבסיס הביאו לו עגלה עם סוס, הוא הסיע אותנו ליער לחבר שלו במחשבה שהמלחמה עוד מעט תסתיים, ובעצמו חזר לבסיס. אחרי מספר ימים של התגוררות ביער שמענו איך מפציצים את העיר שלנו. נוצרי אחד אמר לאמא שלי שאנחנו חייבים לעזוב. איתנו הייתה המשפחה של אמא: סבא, סבתא ושלושת ילדיהם ועוד בחורה ששמה איבדקיה אשר הייתה בתו של חברו של אבי אשר נהרג. את סבי לא לקחו למלחמה מפני שהוא נלחם במלחמת העולם הראשונה וחזר משם עם נכות.

 אז כך התחלנו במסע, הולכים בדרכים דרך יערות. בדרך הלכה שיירה של אנשים עם כרכרות, עגלות, חלקם על סוסים, הבוגרים הלכו ברגל והילדים הקטנים בעגלות. יום אחד, כאשר הלכנו בדרך הופיעו מטוסים גרמניים אשר טסו ממש נמוך והפציצו אותנו, וכולם התפזרו מהכביש לשבילים, להסתתר. אימי תפסה אותי ואת אחי ורצה, פתאום היא צרחה ותכננה לרוץ בחזרה כי היא נזכרה ששכחה את אחי הקטן בעגלה עם הסוס אך סבי החזיק אותה ולא נתן לה לחזור. כאשר עזבו את אזורנו המטוסים הגרמניים אנשים החלו לחזור למסלול, ועגלה אחת ויחידה עם סוס ותינוק נשארה לעמוד שם. שזה בעצם היה אחי הקטן ומסביב שכבו הרוגים, מי שניצל המשיך להתקדם קדימה.

 הדרך הייתה ארוכה, התקדמנו מזרחה בכוונה לברוח מהמלחמה וככה הגענו לתחנת הרכבת ירצבו במחוז סמולנסק. הייתה שם הצטברות גדולה של אנשים למטרת פינוי של אנשים למזרח. הגיע רכבת עם קרונות פתוחים הושיבו אותנו באחד מהם, והסיעו אותנו למזרח. בקרונות, עמדו מכוניות שכנראה נלקחו לתיקון, שכבנו מתחת למכוניות. הרכבת נסעה במהירות ופתאום, במהלך הנסיעה שמענו נקישה והרכבת החלה לנסוע במהירות לאחור. לקראת הרכבת התקדמו המטוסים של הנאצים ומלפנים, במבוי סתום עמדה רכבת בית החולים. באותו הזמן, המטוסים התחילו להפציץ, הרכבת עצרה ואנחנו המשכנו לשכב מתחת למכוניות. הנאצים פוצצו את הרכבת של בית החולים וחצי מהרכבת שלנו, את המראה הזה מאוד קשה לתאר. איך ניצלנו? ה' יודע.

 בישראל, בבית קולנוע בבית שמש הקרינו סרט מלחמה שאיני זוכרת את שמו וראיתי שם בדיוק מה שעבר עלינו, פרצתי בצעקה והתחלתי לבכות. האישה בכסא לידי שאלה מה קרה וסיפרתי לה שגם אני ומשפחתי עברנו את מה שקרה בסרט

 לאחר כמה זמן, הגיעה רכבת נוספת והסיעה אותנו הלאה. לאחר כמה שעות של נסיעה הרכבת נעצרה, החליפו את הקרונות והעלו אותנו לקרונות עם חציר ומשם המשכנו שוב לנסוע. הנסיעה הייתה ארוכה ובקושי נותר לנו כבר אוכל, תקופת השנה כבר הייתה סתיו, היה קר, הרכבת בקושי עשתה עצירות, חלק מהאנשים ירדו בעצירות שונות וחלקם המשיכו לנסוע.
.                                                                                                      
 יום אחד, סבי אמר שאנחנו צריכים לרדת בתחנה הבאה ואם לא- כולנו נמות מרעב, כך בוגרי המשפחה החליטו. התחנה הבאה הייתה מיאס במחוז צ'ליאבינסק, באורל ושם ירדנו מהרכבת. פיזרו אותנו בבתים של אנשים מקומיים. קיבלנו דירה בעלת שני חדרים ומטבח ל10 אנשים וככה חיינו. סבא וסבתא עבדו בבית חולים קרבי הם היו חייטים. איבדקיה, הנערה שגרה איתנו עבדה כחובשת בבית חולים. אימי עבדה באיזשהו ארגון. אחותה של אימי, פולינה שהייתה בת 16 עבדה במפעל צבאי. שני הילדים הבוגרים יותר, בבית ספר ואנחנו הקטנים ישבנו בבית.

 החיים היו קשים, היו רעב וקור עזים האנשים שגרנו איתם עזרו לנו הם סיפקו לנו אוכל ובגדים. לפעמים, היינו קונים מוצרים בשוק וחיינו בסביבתם של טטרים. כשסבא הבין "שהמשפחה מתה" הלך לשוק וקנה "עז" צעירה, מתה וחתוכה. כמובן שהוא ידע מה הוא קונה אבל, היה צריך להציל את הילדים ואת המשפחה. סבי היה איש מאמין נורא, אבל מה לעשות היה רעב כבד הוא לא אמר כלום לאף אחד ואכלנו אותה.
     
 כשהיינו בוגרים, אחרי המלחמה סבא עד אז כבר נפטר, וסבתא אמרה לנו שכסבא הציל אותנו הוא קנה לנו כלב ולא עז. ככה חיינו באורל במשך כל המלחמה, אנחנו הצלחנו לשרוד איכשהו.

 כל אחד מהמשפחה התאמץ ועשה משהו בכדי לנצח את האויב. אחרי המלחמה חזרנו לבלרוסיה, שקלוב. משם, נסעו לישראל בשנת 1990, אני אמי והמשפחה של הבת ושל האח. אמא ואח שלי נפטרו בישראל. כעת, אני גרה בבית שמש ועוסקת בעבודה סוציאלית, יו"ר הקבוצה הלאומית של בלרוסיה בבית שמש.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…